סוג הטומאה החמור ביותר הקיים הוא גופת אדם מת, המכונה 'אבי אבות הטומאה' - אביהם של אבות הטומאה, ואין דבר הנחשב טמא יותר ממנה. עם זאת, קיימות חומרות מסוימות בטומאות הבאות ממקורות אחרים, אשר אינן חלות על גופת מת.
חמשת הטמאים - 'זב וחבריו':
זב - איש שחווה יציאת חומרים מסוימים מאיבר הזכרות שלו במשך שני ימים רצופים לפחות.
זבה - אישה שחוותה יציאת דם מרחמה במהלך תקופת אחד עשר הימים שלאחר היותה נידה במשך שבוע.
נידה - אישה שיוצא דם מרחמה שלא במהלך אותם אחד עשר ימים.
יולדת - אישה שילדה.
מצורע - איש או אישה שנגועים בצרעת, מחלה מסוימת בעור הבאה בדרך כלל כעונש על חטא, וממילא היא עושה את האדם טמא.
חמשת סוגי האנשים הללו - אף שניתן היה למנות זב וזבה, הזכר והנקבה, כקטגוריה אחת - כולם באים בקטגוריה אחת מבחינת מעמד הטומאה שלהם, והם ידועים בכינוי "זב וחבריו", כלומר הזב ובני לווייתו הנמצאים עמו באותה קטגוריה. לפיכך, אף שנדבר להלן על הזב, אותו הדין יחול גם על האחרים שנמנו.
טומאת מדרס:
מן המשותף לכל סוגי הטומאות הללו היא העברת טומאת מדרס: כאשר הזב או אחד מן האחרים ישבו או שכבו על דבר שייעודו לתמוך במשקלו של אדם - כגון מיטה, שתכליתה שאדם ישכב עליה, או כיסא - נעשה אותו חפץ טמא באותה דרגה כמו הזב עצמו. הזב הוא בדרגת אב הטומאה, שהיא דרגה ראשונית גבוהה, וכך נעשים אף הכיסא והמיטה. יתרה מזו: אדם טהור השוכב על אותה מיטה לאחר מכן נעשה טמא, אף אם לא נגע בה כלל. זהו מושג ייחודי של טומאת מדרס.
אבן מסמא:
חומרה נוספת החלה במיוחד על זב וחבריו ידועה בשם 'אבן מסמא'. אבן מסמא היא סלע כבד וגדול מאוד שאינו מיועד להזזה, והוא קבוע כמעט במקומו מחמת משקלו. ככלל, דברים רבים נעשים טמאים כאשר אדם נושא אותם, אך זאת רק כאשר ניתן לראותו כנושא ממש את החפץ. לדוגמה, נבלה: הנושא אותה נעשה טמא אף בלא לגעת בה. אולם אם הסלע הכבד מוחזק על ידי דבר מה, ועל גביו מונחת חתיכת נבלה, והאדם מכניס את ידו מתחת לסלע - ברור שאין הוא נושא את החפץ שעל גבי הסלע.
אולם לגבי זב ומי שנמצאים בדרגתו, מתייחסים לכך כאילו הוא נושא את האדם: אם הזב על גבי הסלע ואדם אחר מניח את ידו תחתיו, כאילו נושא את הסלע ואת אשר עליו - נעשה הלה טמא. וכן אם מיטה הייתה מונחת תחת אותו סלע ממש, ללא חלל אוויר ביניהם, והזב שכב על גבי הסלע - מתייחסים לכך כאילו שכב על גבי המיטה עצמה. אף שמשקל האדם בטל ואינו משמעותי כלל לנוכח הסלע הכבד המונח שם ממילא, בקטגוריה זו של אנשים מחשיבים את משקלו כנתמך על ידי המיטה, והמיטה נעשית אב הטומאה, עד שהנוגע בה או השוכב עליה לאחר מכן נעשה טמא.
דברי המשנה - טומאה לאחר מיתה:
המשנה אומרת שחמשת האנשים שמנינו מטמאים לאחר מיתתם במשא. 'משא' מתייחס ככלל להעברת טומאה הנעשית על ידי נשיאה, אך אין הכוונה כאן לטומאת משא רגילה, החלה על כל גופה מתה, אלא לדבר החל באופן ספציפי על אחד מחמשת הללו לאחר מיתתו: אותה טומאה שתיארנו הנקראת אבן מסמא, שבה מתעלמים מכך שהאבן הכבדה הופכת את המשקל לבלתי משמעותי, ומחשיבים אותו כמשמעותי. וחידוש המשנה הוא שלא רק בחייו של הזב חל הדין, אלא אף לאחר מיתתו, עד שיימק בשרו ויתפרק, שאז שוב אין חומרה זו חלה. דבר זה אינו חל על גופה מתה רגילה, שכן זוהי חומרה מיוחדת לחמשת אלה.
ראוי לדעת שדין זה אינו אלא מדרבנן, שכן משמת האדם שוב אין לו דין זב או זבה, וכל הטומאות הללו חלות באופן ספציפי על מי שעודנו חי ונמצא באותו מצב. אף על פי כן גזרו חכמים כן, מחשש שאנשים יבלבלו בין זב או אחד מחבריו שהתעלף לבין זב שמת ממש. לפיכך כל עוד אין הדבר ברור לחלוטין - כלומר כל עוד הגוף לא התפרק ולא החל להירקב, ועדיין ניתן לטעות ולחשוב שמדובר בזב שהתעלף - נשארת עליו אותה טומאה כאילו הוא עודנו חי.
מאחר שזוהי גזירה מדרבנן, נכרי שמת אינו בכלל זה. אף שנכרי נחשב לזב, אין זה אלא מדרבנן, ואין מחילים שתי גזירות דרבנן זו על גבי זו. לפיכך מגבילים את הדבר לזמן שהנכרי חי, ומשמת שוב אין מחשיבים אותו כזב, ולכן "טהור מלטמא במשא" - הרי הוא טהור לעניין טומאה זו של אבן מסמא.
גזירת "כל הנשים מתות נידות":
החצי השני של המשנה עוסק בגזירה נוספת מדרבנן. בית שמאי אומרים: "כל הנשים מתות נידות" - כל אישה שמתה נחשבת כאילו הייתה נידה. שהרי אישה שמתה כשהיא נידה, כל בגד שנגעה בו בעודה נידה היה טעון טהרה במקווה, לפי שנטמא במגעה. ומעתה, בכל אישה שמתה רואים אותה כנידה, וממילא אף כל בגד שנגעה בו סמוך למיתתה טעון טהרה.
וטעם הגזירה: נשים נידות שבחיים ראו שאצל אישה שמתה כשהיא נידה מקפידים, בכלל ההכנות לקבורה, לטהר אף את בגדיה, ודבר זה נעשה מפורסם וברור. נמצא שהייתה ניכרת הבחנה בין אישה שמתה כשהיא נידה לבין אישה שלא הייתה נידה, ונשים נידות שבחיים היו חשות מעין בושה מחמת הבחנה גלויה זו. משום כך גזרו חכמים שבכל אישה יטהרו את הדברים שנגעה בהם עוד בטרם מתה. ומובן שמה שנגע בה לאחר מיתתה נטמא ממילא מעצם היותה אישה מתה; אלא שאף בדברים שנגעה בהם קודם לכן, בעודה בחיים סמוך למיתתה, יש לנהוג כן, כדי לבטל את ההבחנה בין אישה שהייתה נידה לזו שלא הייתה, שלא יתביישו הנידות שבחיים.
רבי עקיבא ורבי יהודה סוברים שאין חשש זה קיים כלל, ולפיכך "אין נידה אלא שמתה נידה" - רק אישה שמתה כשהיא נידה נחשבת נידה, ומטהרים את הבגדים שנגעה בהם כל עוד הייתה נידה. ובעצם אף בית הלל חולקים על חששם של בית שמאי. יש הלומדים שאין בית הלל חולקים על כל הגזירה שדיברו בה בית שמאי, אך אנו נבין את המשנה כפשוטה, כפי שהסברנו.
לסיכום: למדנו שאף שגופת מת היא אבי אבות הטומאה, ישנן חומרות מיוחדות ב'זב וחבריו' - הזב, הזבה, הנידה, היולדת והמצורע: טומאת מדרס, וטומאת אבן מסמא שבה מחשיבים את משקלם אף כשהוא בטל תחת האבן הכבדה. חומרת אבן מסמא נמשכת מדרבנן אף לאחר מיתתם עד שיימק הבשר, מחשש שיתחלף במי שהתעלף, ואילו נכרי שמת טהור מלטמא במשא. כן עמדנו על גזירת בית שמאי "כל הנשים מתות נידות", שנגזרה כדי שלא תתבייש הנידה שבחיים, ועל החולקים הסוברים "אין נידה אלא שמתה נידה".