נידה, פרק ט, משנה ג. הפרק הזה עוסק בכתמים, כלומר דם שנמצא במקום כלשהו ומעורר ספק אם הדם בא מגופה של האישה כלל. השאלה החוזרת היא אם היא יכולה לתלות את הדם במקור אפשרי אחר ולהישאר טהורה. משנתנו מביאה מקרה כזה, שבו איש ואישה השתמשו שניהם באותו כלי עצמו.
המשנה מתארת "איש ואישה" ש"עשו צרכיהם" (עשו את צרכיהם) לתוך "ספל" אחד, קערה שקיבלה את מה שיצא מכל אחד מהם. ואז "ונמצא דם על המים": נמצא דם במים שהתקבצו שם. מכיוון ששניהם השתמשו באותו ספל, אין דרך לקבוע מהיכן בא הדם; הוא עשוי לבוא מגוף זה או מגוף זה.
בנקודה זו נחלקו התנאים. "רבי יוסי מטהר": רבי יוסי פוסק שהאישה נשארת טהורה. "ורבי שמעון מטמא": רבי שמעון פוסק שהיא טמאה.
סברתו של רבי יוסי נשענת על האדם השני שהשתמש בספל. אפשר שהדם יצא מן האיש, וכל מקום שיש בו אפשרות כזו, רשאים אנו לתלות בה. וכיוון שאין האישה צריכה להניח שהדם שלה, הרי היא טהורה.
רבי שמעון דוחה את התלייה הזו: "שאין דרך האיש להוציא דם". אין זה מצוי כלל שגופו של איש יוציא דם, בעוד שגופה של אישה מוציא דם בקביעות. לפיכך הוא אומר: "אלא שחזקת דמים מן האישה", כלומר החזקה בעניין הדם היא שהוא בא מן האישה. ומשעה שזו החזקה, אין די בעצם העובדה שגם איש השתמש בכלי כדי להוציאה מכלל חשד, ועליה לנהוג בעצמה כטמאה.