נידה, פרק ח, משנה ג. פרק זה עוסק באשה שמצאה כתם של דם על בגדה, ובשאלה מתי הכתם הזה מטמא אותה ומתי היא נשארת טהורה. משנתנו ממשיכה את הדיון ומונה את ההסברים השונים שהאשה רשאית לתלות בהם את הכתם שמצאה.
המשנה פותחת בכלל רחב: "ותולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות", כלומר היא תולה את הכתם בכל דבר שאפשר לתלות בו באופן סביר. במילים אחרות, אם יש מקור חיצוני מתקבל על הדעת לדם, אין מחייבים אותה להניח שהדם יצא מגופה.
המקורות שהיא יכולה לתלות בהם
ומכאן לדוגמאות ממשיות. "שחטה בהמה", "חיה ועוף": אם שחטה בהמה, חיה או עוף, היה דם סביבה, ואת הכתם שנמצא על בגדה אפשר לתלות בכך. "נתעסקה בכתמים": אם ידיה היו עסוקות בכתמי דם, שטיפלה בהם וטלטלה אותם, גם עיסוק זה מספק מקור לכתם. "או שישבה בצד העסוקים בהן": הקולה מרחיקה לכת עוד יותר, שאין צורך שהיא עצמה תעסוק בהם, ודי בכך שישבה בצד אחרים שהיו עסוקים בכתמים כאלה. בכל המצבים הללו יש לה רשות להסיק שמה שמצאה אינו דם שיצא ממנה, וממילא הכתם מותיר אותה טהורה.
דוגמה נוספת: "הרגה מאכולת". כינה שמיעכה מוציאה דם, והמשנה קובעת "הרי זו תולה בה", כלומר הכתם שעל בגדה נתלה בהריגה הזאת.
עד כמה גדול הכתם שאפשר לתלות במאכולת
כאן מגיעה שאלה של שיעור: "עד כמה היא תולה?" עד איזה גודל יכול הכתם להיות ובכל זאת ייתלה בדרך הזאת ולא ייוחס לה עצמה. רבי חנינא בן אנטיגנוס קובע את הגבול: "עד כגריס של פול", גריס, שהוא כשיעור פול. ויש טעם לשיעור המסוים הזה: זו מידת הדם שיש בכינה אחת.
המשנה מוסיפה את המילים "ואף על פי שלא הרגה". אין דורשים כאן ודאות. יכול להיות שאין לה שום ידיעה על כינה שנמעכה על בגדה, ובכל זאת כתם שהוא בתוך השיעור הזה מוחזק כבא מכינה שמיעכה או שישבה עליה בלי לדעת. לפיכך כל כתם שאינו גדול מכגריס אינו כתם שמכריח אותה להחזיקו כדם נידה, והיא רשאית לתלות אותו בכינה שנמעכה.
לתלות את הדם באדם אחר או במכה שבגופה
"ותולה בבנה או בבעלה". גם בנה ובעלה עומדים לרשותה כהסבר, וכן כל אחד אחר מבני הבית, בתנאי שיש באותו אדם מכה. מכיוון שהדם יכול היה לבוא מאחד מהם, אין מטילים עליה את ההנחה המחמירה.
המקרה האחרון הוא מכה בגופה שלה: "אם יש בה מכה", יש בה פצע, "והיא יכולה להגלע ולהוציא דם", מכה שדרכה להיפתח ולהוציא דם. באופן כזה מסיימת המשנה "הרי זו תולה בה": הכתם שמצאה נתלה באותה מכה, ואינה מחויבת להתייחס אליו כדם נידה.
הקו העובר לאורך כל המשנה הוא שכתם אינו כדם שנראה יוצא מן הגוף. במקום שיש הסבר חלופי סביר, בין בהמה שנשחטה, בין דם שהתעסקה בו, בין כינה שאפשר שמיעכה, בין בן בית שיש בו מכה ובין מכה שבגופה, היא נסמכת על ההסבר הזה ונשארת טהורה.