נדה, פרק ז, משנה ג. המשנה שלנו עוסקת במצב מוכר ומטריד: נמצא דבר טמא, ואין לנו מושג כמה זמן הוא מונח שם. עד כמה אחורה מגיעה טומאתו? המשנה נותנת דין אחד בשרץ מת שנמצא במבוי, ואותו דין עצמו בכתם דם שנמצא על החלוק.
שרץ שנמצא במבוי
"השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע" (שרץ מת שנמצא במבוי מטמא למפרע). שרץ מת נמצא מונח במבוי. הואיל ואי אפשר לדעת מאימתי הוא שם, טומאתו פועלת למפרע: כל מה שעבר באותו מבוי נחשב טמא.
אלא שלהליכה הזו אחורה יש גבול. המשנה קובעת את נקודת החיתוך ברגע האחרון שבו יש לנו ידיעה ברורה שהמבוי היה נקי מטומאה. שני דברים יכולים לקבוע רגע כזה. האחד הוא עדות: אדם מעיד שבדק את המקום ולא מצא בו שרץ. השני הוא כיבוד ידוע: אנו יכולים לזהות מתי כובד המבוי בפעם האחרונה, "עד שעת הכיבוד". כל מה שעבר משם ואילך נחשב טמא, וכל מה שקדם לכך נשאר בטהרתו.
כתם שנמצא על החלוק
"וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע" (וכן כתם שנמצא על החלוק מטמא למפרע). אותו דין ממש נוהג בכתם דם שנמצא על הבגד. גם הוא מטמא למפרע, שהרי אין לנו דרך לדעת מאימתי הוא שם.
אף כאן אנו חוזרים אחורה עד הרגע האחרון שבו הבגד היה נקי בבירור. או שהבעל מעיד שבדק את החלוק ולא מצא בו כתם, או שאנו יכולים לזהות מתי הוא כובס בפעם האחרונה, "עד שעת הכיבוס".
"ומטמא בין לח בין יבש" (ומטמא בין אם הוא לח ובין אם הוא יבש). לפי הדעה הראשונה במשנה, מצבו של הכתם בשעה שנמצא אינו משנה כלל לחשבון הזה. בין שהדם עדיין לח ובין שכבר התייבש, הוא מטמא למפרע עד הבדיקה או הכיבוס האחרונים.
דעת רבי שמעון
רבי שמעון חולק על כך, ודווקא לחות הכתם היא הקו שהוא מותח. "היבש מטמא למפרע": כתם יבש אכן מטמא למפרע, שהרי אפשר להניח שהיה לח כשנוצר והתייבש רק לאחר זמן, ומשמע שהוא עשוי להיות מונח שם זמן ארוך. אבל כתם שעדיין לח מעיד על עצמו. טומאתו אינה מגיעה אחורה יותר מן הרגע הראשון שבו הוא עוד היה יכול להימצא במצב הלח שאנו רואים עכשיו.
למעשה: אם לחות הדם מוכיחה שהוא יכול היה להגיע שם רק זמן קצר קודם, מגביל רבי שמעון את הטומאה למפרע לאותו פרק זמן קצר בלבד ולא למה שקדם לו. כך הדין לדעתו, והוא נשען על הבחנה פשוטה: מראה הכתם עצמו הוא עדות על הזמן שבו נעשה שם.