נידה, פרק ו, משנה ג. משנה זו פותחת שורה ארוכה של משניות הבנויות כולן על תבנית אחת: מקרים שבהם אי אפשר שיהיה דבר אחד בלי דבר שני, ואילו הדבר השני יכול בהחלט להימצא גם בלא הראשון. התבנית נלמדה כבר בעניין סימני הבגרות של נערה, ששם הסימן התחתון (צמיחת שתי שערות) עשוי להופיע לפני הסימן העליון (התפתחות הדדים), אבל הסימן העליון אינו מופיע לעולם אלא אם כן בא כבר הסימן התחתון. משנתנו נפתחת במילים "כיוצא בו", כלומר: כעין זה, באותו קו עצמו, ומביאה שתי דוגמאות נוספות לאותו סוג של יחס, אחת מדיני כלים ואחת מגוף האדם.
כלי חרס שיש בו נקב
"כל כלי חרס שהוא מכניס, מוציא", כל כלי חרס שהמשקה נכנס לתוכו דרך הנקב, ודאי שהמשקה גם יוצא ממנו. דמיינו קדירת חרס נקובה: משעה שהנקב רחב דיו כדי שיעברו בו מים לפנים, אין שום דבר המונע מן המים לחזור ולעבור החוצה באותו פתח עצמו. "ויש שמוציא ואינו מכניס", ויש גם מצב הפוך. פעמים שהנקב צר עד כדי כך שהלחות מטפטפת ממנו טיפה טיפה, ואף על פי כן אין דבר מן החוץ מצליח להיכנס דרך אותו סדק זעיר. גם כאן המצב הראשון גורר עמו את השני, ואילו ההיפך אינו נכון.
אבר שיש בו צפורן
המקרה השני שבמשנה עוסק באדם שנולד לו אצבע יתרה. "כל אבר שיש בו צפורן, יש בו עצם", בכל מקום שצמחה בו צפורן אנו מניחים בפשטות שיש תחתיה עצם; הצפורן עצמה מעידה על העצם. "ויש שיש בו עצם ואין בו צפורן", ונמצא גם הסדר ההפוך: אצבע יתרה עשויה בהחלט להכיל עצם אף שלא צמחה עליה צפורן כלל.
שתי הדוגמאות מחדדות בדיוק את אותו רעיון. הצפורן מלמדת אותנו שיש עצם; העצם אינה מלמדת דבר על צפורן. נקב שהמשקה נכנס בו, בוודאי מוציא; נקב שהמשקה יוצא ממנו עשוי להיות צר מדי מכדי להכניס. זהו דפוס החשיבה שהמשניות הבאות ימשיכו ליישם, מקרה אחר מקרה.