נידה, פרק ד, משנה ג. כדי להבין את המשנה שלפנינו צריך שהלכה אחת תהיה ברורה: כל דם היוצא מרחמה של אישה עושה אותה נידה, וגילה אינו מעלה ואינו מוריד. אף תינוקת המונחת בעריסתה בכלל זה, וכל מה שהיא נוגעת בו או יושבת עליו נטמא מִשּׁוּם נִדָּה. בזמן שבית המקדש היה קיים, בבתי ישראל הקפידו על כך, השגיחו על הבנות הקטנות והתייחסו לכל דם שנמצא כדם נידה. אבל היו חוגים שלא נהגו ברמת זהירות זו, ולפיכך יש להחזיק את הבנות שנולדו בהם כנידות מספק מגיל תינוקוּת. המשנה הקודמת קבעה דין זה בבנות הכותים, וכאן המשנה עוסקת בבנות הצדוקים.
ההולכות בדרכי אבותיהן
לשון המשנה: "בנות צדוקים, בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהן, הרי הן ככותיות". הצדוקים היו יהודים ולא גרים, אלא שלא היו מדקדקים בתורה ובמצוות. הם בנו שיטה שלמה של פירושים מקילים בתורה שבכתב, ואת התורה שבעל פה דחו מכל וכל. כל זמן שבנות הצדוקים מתנהגות כדרכי אבותיהן, כלומר שאינן מדקדקות בתורה ובמצוות, מעמדן ההלכתי זהה לזה של בנות הכותים, עם כל דיני טומאה מספק הנלווים לכך.
ומוסיפה המשנה: "פירשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל". אם נפרדו מאותה דרך והתחילו להתנהג כדרכן של בנות ישראל, דינן כבנות ישראל לכל דבר. לפי התנא קמא, אם כן, חובת ההוכחה מוטלת על אותן נשים: עליהן להראות שקיבלו על עצמן את דרכי ישראל.
שיטת רבי יוסי
רבי יוסי סובר אחרת: "לעולם הן כישראל, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן". לדעתו נקודת הפתיחה היא שהן בנות ישראל לכל דבר, והערכה זו משתנה רק כאשר מתגלה דבר המורה שאימצו את מנהגי אבותיהן הסוטים. רבי יוסי אינו דורש מן הנשים הללו דבר; אנו דנים אותן לכף זכות כנשים החיות כיהודיות ושומרות תורה ומצוות, כל זמן שאין לפנינו דבר המורה להיפך.
ההלכה
ההלכה כתנא קמא. בת צדוקים מוחזקת כמי שעודנה הולכת במנהגי בית אביה, ואין מחזיקים אותה כמי שקיבלה על עצמה את הנהגתם של כלל ישראל. רק לאחר שתראה שעברה לדרכי ישראל, נותנים לה מעמד של בת ישראל בהלכות אלו.