נדה, פרק ב, משנה ג. המשנה כבר לימדה שדרכן של בנות ישראל להשתמש בשני עדים (בדים) בקשר לתשמיש המיטה: אחד שבו הבעל מקנח את עצמו לאחר התשמיש, ואחד שבו האישה מקנחת את עצמה לאחר התשמיש. אין אלו ענייני ניקיון בלבד. העדים הללו הם ממש עדות, שכן דם הנמצא עליהם עשוי לגלות שהאישה הייתה נידה בשעת התשמיש. משנתנו באה עתה לברר את תוצאותיה של מציאה כזו, ומחלקת בין שלושה מקרים.
"נמצא על שלו, טמאין וחייבין בקרבן". אם נמצא דם על עדו, זה שבו בדק הבעל את עצמו, שניהם טמאין ושניהם חייבין להביא קרבן. דם על עדו מוכיח בבירור שדמה של האישה היה מצוי בשעת התשמיש, ונמצא ששימשו בשעה שהיא הייתה בדין נידה. וכיוון ששניהם לא ידעו מכך, העבירה נעשתה בשוגג, והשוגג מביא קרבן חטאת. לפיכך גם הבעל וגם האישה חייבין בקרבן.
"נמצא על שלה אותיום, טמאין וחייבין בקרבן". אם נמצא הדם על עדה שלה, הדין תלוי בכמה זמן לאחר התשמיש בדקה אותו. אם היה זה "אותיום", כלומר מיד לאחר התשמיש, הדין שווה: שניהם טמאין ושניהם חייבין בקרבן חטאת. אין מקום לתלות את הדם במקור אחר, שהרי הבדיקה באה סמוך ממש לתשמיש.
"נמצא על שלה לאחר זמן, טמאין מספק ופטורין מן הקרבן". אם נמצא הדם על עדה שלה רק לאחר שעבר זמן, הדין משתנה. מהו אותו "זמן" יוגדר במשנה הבאה. משעבר זמן, יש אפשרות רחוקה שהדם בא ממקום אחר ולא משעת התשמיש. אף על פי כן פוסקת המשנה שהם "טמאין מספק", כלומר נוהגים בהם טומאה מחמת הספק, שהרי אי אפשר לדחות את הסברה שהדם היה שם כל אותה שעה. אבל מאחר שהטומאה כאן אינה אלא מספק, הרי הם "פטורין מן הקרבן", פטורים מלהביא קרבן חטאת. קרבן חטאת בא על עבירה ודאית, ולא על עבירה שנשארה בספק.
שלושת המקרים בונים אפוא סדר ברור. דם על עדו שלו, או על עדה שלה שנבדק מיד, מברר את המציאות, ומכאן גם טומאה וגם קרבן. דם על עדה שלה לאחר זמן מותיר אותנו בספק: חמור דיו כדי להטיל טומאה, אך אינו ודאי דיו כדי לחייב קרבן.