נדה, פרק י', משנה ג'. המשנה עוסקת בחזקה, אותו מצב קבוע שהאישה נושאת עמה מבדיקה אחת ועד לבדיקה הבאה. הנדה צריכה לבדוק את עצמה לקראת סוף יומה השביעי, בין השמשות, כדי להעמיד קו נקי בין ימי נידתה לבין מה שבא אחריהם. המשנה שואלת מה אנו מסיקים כאשר היא השמיטה את הבדיקה האחרונה הזאת, ורק לאחר זמן בדקה את עצמה.
כשבדיקת יום שביעי יצאה טהורה
"נדה שבדקה עצמה": אישה בימי נידתה עשתה בדיקה, "יום שביעי שחרית", בשעות הבוקר של היום השביעי, "ומצאה עצמה טהורה", והעד יצא נקי. "ובין השמשות", בדמדומיו של אותו יום עצמו, "לא הפרישה": לא עשתה בדיקה נוספת כדי להפסיק בין ימי נידתה לבין כל מה שעשוי לבוא אחריהם. "ולאחר ימים בדקה", כמה ימים לאחר מכן בדקה פעם נוספת, "ומצאה טמאה", והפעם נמצא דם.
פוסקת המשנה: "הרי היא בחזקת טהרה". מעמדה נשאר מעמד של טהרה. אנו תופסים שבשעה שטבלה היתה טהורה באמת, והדם שהתגלה כרגע נתלה ברגע ההווה בלבד, ואין קוראים אותו למפרע כדבר שכבר היה שם.
בדיקת שחרית שבה נמצא דם
ועכשיו התמונה ההפוכה: "בדקה עצמה ביום השביעי בשחרית", עשתה את בדיקתה בבוקרו של יום שביעי, "ומצאה טמאה", והדם עוד היה קיים. "ובין השמשות לא הפרישה", בין השמשות, שוב, לא נעשתה בדיקה. "ולאחר זמן בדקה", לאחר זמן בדקה את עצמה, "ומצאה טהורה", ובדיקה זו העלתה שהיא נקייה.
כאן הפסק הוא "הרי זו בחזקת טמאה". החזקה שהעמידה היא חזקת טומאה, והיא נמשכת עד לרגע אותה בדיקה טהורה. לפיכך כל הטהרות שנגעה בהן בזמן שבינתיים נעשות טמאות למפרע.
"ומטמאה מעת לעת ומפקידה לפקידה" - היא מטמאה למפרע גם כן: אחורה עד כדי מעת לעת (עשרים וארבע שעות), ואחורה עד זמן בדיקתה הקודמת.
"ואם יש לה וסת, דיה שעתה": אישה שיש לה וסת קבוע נידונת משעת ראייתה בלבד. שום דבר שקדם לאותה נקודה אינו נפגע, והטהרות שנגעה בהן לפני כן נשארות טהורות.
רבי יהודה וחכמים
"רבי יהודה אומר": "כל שלא הפרישה בטהרה", כל אישה שלא חתמה את ימי נידתה בבדיקה נקייה, "מן המנחה ולמעלה", משעת המנחה ואילך, כלומר מחצות היום של יום שביעי, "הרי זו בחזקת טומאה", נשארת בחזקת הטומאה שלה מאותה שעה ואילך. נמצא שרבי יהודה חולק על תנא קמא, שהסתפק בבדיקה שנעשתה בשחרית של היום השביעי כדי להעמיד חזקת טהרה חדשה.
חכמים נוטים אל הצד הרחוק: "וחכמים אומרים: אפילו בשניה לנדתה", אפילו נעשתה הבדיקה הנקייה כבר ביום השני לנידתה, "ומצאה טהורה", ואותה בדיקה העלתה שהיא טהורה, "בין השמשות לא הפרישה", ואילו ביום השביעי לא עשתה הפסק טהרה כלל, "ולאחר זמן בדקה ומצאה טמאה", ולאחר שעבר שבוע נידתה בדקה ומצאה דם, הפסק הדין הוא עדיין "הרי זו בחזקת טהרה". אותה בדיקה נקייה אחת, שנעשתה בכל זמן שהוא בתוך שבוע הנידה, אפילו כבר ביומו השני, כבר קבעה את חזקתה כחזקת טהרה.
נמצא שהמרחק בין שתי הדעות גדול. רבי יהודה מצריך שההפסק טהרה ייעשה מחצות היום של יום שביעי ואילך, וחכמים סוברים שבדיקה נקייה בכל זמן שהוא בימי נידתה מספיקה להעמיד לה חזקת טהרה.