נידה, פרק א, משנה ג. הפרק הפותח של המסכת עוסק באישה שראתה דם, ובשאלה אם טומאתה חלה למפרע. יש מקרים שבהם קבעה ההלכה טומאה מעת לעת, כלומר טומאה למפרע על פני יממה שלמה שקדמה לראייה, וכל הטהרות שנגעה בהן באותו פרק זמן נחשבות טמאות. ובמקרים אחרים הכלל הוא דיה שעתה, כפשוטו: שעתה מספיקה לה, והיא טמאה מרגע שראתה ולא קודם לכן. אישה שיש לה וסת קבוע, כלומר שהדם בא אצלה בזמן קבוע מדי חודש, שייכת לקטגוריה השנייה, שהרי לא היה מקום לחשוש לכלום קודם שהגיע הזמן הצפוי.
משנתנו מציירת עכשיו את התמונה. היא שואלת: "כיצד דיה שעתה?" כיצד זה נראה בפועל כשאנו אומרים שטומאתה של אישה מתחילה רק מרגע הראייה?
התמונה שהמשנה מציירת היא תמונה שגרתית. "היתה יושבת במיטה": אישה יושבת על מיטתה. "ועסוקה בטהרות": ידיה עסוקות בחפצים שמעמדם מעמד של טהרה. ואז, "פירשה וראתה": היא פורשת מאותה עשייה, בודקת את עצמה ומוצאת דם.
הדין הוא: "היא טמאה וכולן טהורות". היא עצמה טמאה, כמובן, מאותה שעה ואילך. אבל כל אותם דברים טהורים שנגעה בהם נשארים בדיוק כפי שהיו: טהורים. מכיוון שטומאתה אינה נמשכת אחורה כלל, אין שום עילה להטיל חשד בדבר שנגעה בו קודם לכן. כל אחד מאותם חפצים נשאר בטהרתו.
עכשיו מפנה המשנה את תשומת ליבה לסוג השני של אישה, זו שאין דמה בא בזמן קבוע ולפיכך כן יש בה טומאה החלה למפרע. עליה מוסיפה המשנה סייג חשוב. "אף על פי שאמרו": אף שאמרו חכמים שאישה כזו "מטמאה מעת לעת", ומעבירה טומאה על פני היממה שקדמה לראייתה, אין הכוונה למפרע נוגעת אלא לגורלן של הטהרות שנגעה בהן באותן שעות. אין לה שום נגיעה לשאלה ממתי מתחילים למנות את ימיה. "אינה מונה אלא משעה שראתה": מניין ימי נידתה נמנה מן הראייה עצמה ולא מיממה קודם לכן; השעון מתחיל לרוץ באותו רגע וממשיך משם והלאה.
נמצא שהמשנה נתנה לנו שני שיעורים מדויקים. באישה שזמנה קבוע, שעת הראייה היא כל הסיפור, והטהרות שבידיה נשארות טהורות. וגם במקום שבו כן נוהגת טומאה למפרע, זהו דין במה שהיה קודם, ולעולם לא דין שמאריך את ימי נידתה.