מסכת נדה, פרק ט, משנה ב. המשנה עוסקת במקרה נוסף שבו נראה דם, אלא שיש טעם לומר שאין מקורו ברחם: אישה שראתה דם בשעה שעשתה את צרכיה, והתנאים נחלקו אם יש להתייחס לדם הזה כדם הבא מן המקור.
המשנה פותחת: "האישה שהיא עושה צרכיה, וראתה דם" - אישה שמשתינה וראתה דם.
"רבי מאיר אומר: אם עומדת, טמאה" - רבי מאיר אומר שאם היא עמדה בשעת עשיית צרכיה, היא טמאה. בעמידה השתן יוצא בזרם חזק ובעוצמה רבה יותר, ורבי מאיר חושש שכוח הזרם החזיר חלק מן השתן לתוך גופה, ושם יכול היה להתערב בדם שמקורו ברחם. השתן עצמו אינו בא מן המקור כלל, ומקומו בשלפוחית; אלא שמחמת אותו לחץ עלול היה דם מן המקור להתערב בשתן שיצא אחר כך, ולפיכך עליה להתחשב באפשרות שהדם שראתה הוא דם מן המקור. הרי היא טמאה.
"ואם יושבת, טהורה" - אבל אם עשתה את צרכיה כשהיא יושבת, היא נשארת טהורה. בישיבה הזרם רך יותר והלחץ שמאחוריו חלש בהרבה, ואין מקום לחשוש שדבר נדחק לאחור לתוך גופה ואסף בדרכו דם מן הרחם. היא רשאית להניח שהדם שנראה יחד עם השתן מקורו בשלפוחית או בדרך שהשתן יוצא בה. זו שיטתו של רבי מאיר.
"רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך, טהורה" - רבי יוסי פוסק שהיא טהורה בכל אופן. אין לדעתו הבדל למעשה בין עמידה לישיבה, שכן הוא אינו מקבל שמתרחשת אותה עירבוב שרבי מאיר חשש לה. דם שנראה בשעת עשיית צרכים אפשר לתלותו במה שהוציא את השתן, כלומר שאינו דם מן המקור כלל, ויש לייחסו למכה שיש לה באותו מקום. היא נשארת טהורה.
ההלכה כרבי יוסי: בין שעמדה ובין שישבה, היא טהורה.