נדה, פרק ח, משנה ב. הפרק הזה עוסק בכתם, כלומר בכתם דם שאשה מוצאת בדיעבד, ושואל באילו מצבים הכתם מטמא אותה. הכלל המנחה: כתם מטמא רק במקום שניתן לתלות אותו באופן סביר בבית התורפה, המקום שממנו יוצא דם הרחם. לאחר שהמשנה יישמה את הכלל בכתמים שעל הבשר, היא עוברת עכשיו לכתמים שנמצאו על בגדיה.
"רָאֲתָה עַל חֲלוּקָהּ", מצאה כתם על חלוקה. כאן קו החלוקה הוא החגור שלה. "מִן הַחֲגוֹר וּלְמַטָּה", אם הכתם נמצא בחלק החלוק שמן החגור ולמטה, "טְמֵאָה", שהרי אותו חלק של הבגד נמצא במקום שדם הרחם היה יכול להגיע אליו. "מִן הַחֲגוֹר וּלְמַעְלָה", אם הכתם מן החגור ולמעלה, "טְהוֹרָה", מפני שאין הדם מגיע לשם.
משם עוברת המשנה לשרוול. "רָאֲתָה עַל בֵּית יָד", ראתה כתם על בית היד, "שֶׁל חֲלוּקָהּ", של אותו חלוק עצמו. כאן המבחן הוא עד היכן אפשר למשוך את בית היד. "אִם מַגִּיעַ", אם הוא מגיע, "כְּנֶגֶד בֵּית הַתּוּרְפָּה", למקום שכנגד המקום שממנו יוצא דם הרחם, "טְמֵאָה". "וְאִם לָאו", אבל אם המקום המוכתם שבבית היד גבוה או רחוק מכדי להגיע לשם, "טְהוֹרָה", והיא נשארת בטהרתה.
המקרה האחרון הוא מקרה שבו אין שום חלק של הבגד שאפשר להוציא מן הכלל. "הָיְתָה פוֹשַׁטְתּוֹ וּמִתְכַּסָּה בוֹ בַּלַּיְלָה", היא פושטת את החלוק ומתכסה בו כשמיכה במשך הלילה. במצב כזה, "כָּל מָקוֹם", כל מקום שיהיה, "שֶׁנִּמְצָא בוֹ כֶּתֶם", שנמצא עליו כתם, "טְמֵאָה". והמשנה עצמה נותנת את הטעם: "מִפְּנֵי שֶׁהוּא חוֹזֵר", הבגד מתהפך ומתקבץ לכל הכיוונים בשעה שהיא ישנה תחתיו, ולכן כל חלק ממנו עלול היה להימצא כנגד בית התורפה.
"וְכֵן בַּפַּלְיוֹן", וכך בדיוק הדין בכיסוי שנושאת על ראשה בלילה. גם הוא מתהפך ומיטלטל לכל הצדדים, ולפיכך כתם שנמצא עליו בכל מקום שיהיה משאיר אותה טמאה.
נמצא שהמשנה מודדת כתם שעל הבגד באותה אמת מידה עצמה שבה נמדד כתם שעל הגוף: לא לפי המקום שבו מונח הבגד ברגע שנמצא הכתם, אלא לפי השאלה אם אותו חלק בבגד היה יכול להגיע כנגד בית התורפה. במקום שהיה יכול, טמאה; במקום שלא היה יכול, טהרתה במקומה עומדת.