נידה, פרק ז, משנה ב. משנתנו עוסקת בשאלה יסודית בנוגע לחומרים השונים המשמשים כאבות טומאה: האם חומר כזה שומר על כוחו לטמא גם לאחר שהתייבש, או שאינו טמא אלא כל זמן שהוא לח? המשנה מחלקת בין שתי קבוצות.
החומרים המטמאים אף כשהם יבשים
"דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין": דם הנידה ובשר המת מטמאים בשני המצבים, בעודם לחים וכן לאחר שהתייבשו. הייבוש אינו פוגם בהם כלל, ומעמדם כמקור טומאה נשאר בעינו במלואו.
החומרים המטמאים בלחותם בלבד
"אבל הזוב והניע והרוק והשרץ והנבלה ושכבת זרע מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין": כאן מונה המשנה קבוצה שנייה: זובו של הזב, הניע (הליחה) של הזב, רוקו של הזב, שרץ מת, נבלה (גופת בהמה שמתה) ושכבת זרע. כל אלו מטמאים בעודם לחים, אך משהתייבשו אינם מטמאים כלל.
מבחן ההשריה
"ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחין ומטמאין יבשין": הייבוש כשלעצמו אינו סוף הדבר. אם ניתן להניח את אחד החומרים היבשים הללו במים, ולאחר שיספגו את המים יחזרו לצורתם ולסמיכותם המקורית, הרי הם מטמאים בשני המצבים, ביבש כמו בלח. הסברה פשוטה: כיוון שהחומר עדיין יכול לחזור למה שהיה, אין ביבשותו שבהווה שינוי אמיתי בטבעו.
"וכמה היא שרייתן? בפושרין מעת לעת": לאחר מכן מלמדת אותנו המשנה על אורך ההשריה שמדובר בה, שהרי כל המבחן תלוי בכך. השיעור הוא מים פושרים לאורך יממה שלמה, מעת לעת, משעה אחת עד אותה שעה ביום שלמחרת. אם השרייה כזו תחזיר את החומר לסמיכותו המקורית, דינו כאילו הוא עודנו לח.
שיטת רבי יוסי
המשנה מסתיימת בדעה חולקת, הפותחת במילים "רבי יוסי אומר". נושא דבריו הוא "בשר המת", שהמשנה מנתה אותו בין החומרים המטמאים בכל מצב. רבי יוסי סובר שמבחן ההשריה קובע גם כאן. במקום שבשר כזה נעשה "יבש" עד כדי כך ששרייה במים לא תחזיר אותו עוד לסמיכות שהיתה לו, פוסק רבי יוסי שהוא "טהור": פסק כוחו לטמא.
כך מותירה אותנו המשנה עם כלל ברור שאפשר לקחת עמנו: ברוב מקורות הטומאה הללו הכול תלוי בשאלה אם החומר עודנו מה שהיה, בין מפני שנשאר לח ובין מפני שהמים יכולים להחזירו לסמיכותו הראשונה.