נידה, פרק ה, משנה ב. המשנה מעמידה הבדל חד בין טומאת האישה לטומאת האיש: מאימתי הזיבה מטמאת את האדם, האם כבר בהיותה בתוך הגוף, או רק משעה שיצאה לחוץ?
אישה: בית החיצון
לשון המשנה: "כל הנשים מטמאות בבית החיצון", כלומר כל הנשים נטמאות בבית החיצון. כפי שהתבאר כבר בפרק הראשון של מסכתנו, האישה נטמאת מן הרגע שהדם יצא מן הרחם, אף שעדיין לא יצא מגופה כלל. משעה שהגיע הדם לבית החיצון היא כבר נידה, אף שלא נראה דבר בחוץ.
המשנה מסמיכה זאת על הפסוק: "דם יהיה זובה בבשרה", זיבת דמה תהיה בבשרה. התורה מדברת בדם שעודנו בבשרה, וזו בדיוק הנקודה: הזיבה מטמאת בעודה בתוך גופה.
איש: רק לאחר שיצאה
באיש ההלכה הפוכה. לשון המשנה: "אבל הזב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ", כלומר הזב ובעל קרי אינם נטמאים עד שתצא הפרשתם לחוץ. שתי טומאות של איש נידונות כאן: זיבה וזרע. בשתיהן אין הטומאה נתפסת בעוד הליחה כלואה בתוכו; ואף אם זזה ועברה מקום אך עדיין לא יצאה לגמרי מגופו, מעמדו לא נשתנה והוא נשאר טהור. מה שמפעיל את הטומאה הוא היציאה עצמה, הרגע שבו ההפרשה מגיעה לחוץ.
נמצא שהמשנה מעמידה זה בצד זה שני קני מידה שונים: באישה דברי התורה עצמם קובעים את תחילת הטומאה בעוד הדם בבשרה, ובזב ובבעל קרי אין דבר נתפס עד שיצאה הטומאה בפועל מן הגוף.