נידה, פרק ב, משנה ב. נושאו של הפרק הוא הבדיקות, אותן בדיקות פנימיות שבהן מבררת האישה אם היא עומדת בטהרה או בטומאה. ההלכה הראשונה שבפרק קובעת כלל רחב בעניין הבדיקה: "כל היד המרבה לבדוק", יד המרבה לעסוק בבדיקות, "בנשים משובחת" אבל "ובאנשים תיקצץ" (בנשים היא משובחת ובאנשים ראויה שתיקצץ). ומפני מה חילקו ביניהם? כל בדיקה נוספת שהאישה עושה כולה תועלת לה: היא מבררת מחדש שהטהרות שהיא עוסקת בהן לא נפגמו, וזריזות זו נקראת משובחת. אבל האיש שירבה לבדוק את עצמו משום שכבת זרע אינו מרוויח דבר כזה, שהמשמוש עצמו מביא אותו לידי הרהור, ולפיכך נקטה המשנה בהתנהגות כזו לשון חריפה. מכלל זה עוברת המשנה שלנו לשני עניינים מעשיים הקשורים בבדיקה: אותן נשים שאינן מסוגלות לבדוק את עצמן, והעדים המלווים את תשמיש המיטה.
"החרשת, והשוטה, והסומא, ושנטרפה דעתה." ארבעה סוגי נשים נמנו כאן, וכולן חסרות את היכולת לערוך בדיקה נאמנה בעצמן. הראשונה אינה שומעת ואינה מדברת. השנייה אין בה דעה מיושבת. השלישית אינה רואה, ואף אם הוכנס העד כראוי אין לה דרך לבדוק אותו לאחר מכן. והרביעית היא אישה שנטרפה דעתה עליה. ומאחר ששתי אלה, השוטה ושנטרפה דעתה, שתיהן מתארות פגיעה בדעת, שואלת הגמרא מה בדיוק ההבדל ביניהן.
"אם יש להן פיקחות, מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה." אם יש עמהן נשים אחרות פיקחות ובעלות דעת, אותן נשים מטפלות בהן ועושות את הבדיקה בשבילן. משנעשתה להן בדיקה כזו הרי הן בכלל בדוקות, ומותרות לאכול בתרומה. כלומר, חוסר היכולת לבדוק את עצמה אינו מעמיד את האישה מאליו במצב של ספק, שהבדיקה יכולה להיעשות עבורה בידי מי שמסוגלת לעשותה כהלכה.
מכאן ממשיכה המשנה בהלכה הבאה בהמשך ישיר למה שנלמד בסוף הפרק הקודם, שאישה העוסקת בטהרות בודקת את עצמה לפני התשמיש עם בעלה. "דרך בנות ישראל משמשות בשני עדים, אחד לו ואחד לה." דרכן של בנות ישראל להשתמש בשני בדים הנקראים עדים, בקשר לתשמיש המיטה. אחד לבעל, לקנח בו את עצמו לאחר מכן, ואחד לאישה, לקנח בו את עצמה לאחר מכן. וכך כל עד עומד ומוכן לשמש הוכחה אם יימצא עליו דם.
"הצנועות מתקנות להן שלישי לתקן את הבית." נשים המדקדקות בצניעות ובזהירות מכינות עד שלישי נוסף על השניים, ובו הן בודקות את עצמן בפנים לפני התשמיש. ומה מוסיף אותו עד שלישי? תועלתו מתבררת במקום שהבעל והאישה מזדווגים יותר מפעם אחת במשך לילה אחד: אישה כזו מחדשת את בדיקתה לפני כל פעם. ההנהגה הרגילה, זו הנקראת דרך בנות ישראל, כבר דאגה לבדיקה שלאחר מכן, לצד הבדיקה שלפני כן שלמדנו בה. ותוספת הזהירות של הצנועות היא בהכנסת בדיקה חדשה באמצע, שלא תסמוך על בדיקה אחת בתחילת הלילה ועל בדיקה אחת בסופו, אלא תברר את מצבה מחדש לפני כל תשמיש.
נמצא שמשנה זו מלמדת אותנו שני צדדים של אותו עיקרון עצמו. אישה שאינה יכולה לבדוק את עצמה אינה נשארת בספק, שהרי אישה פיקחת בודקת בשבילה והיא אוכלת בתרומה. ואישה שיכולה לבדוק את עצמה, מעודדים אותה להרבות בכך, והצנועות מוסיפות עד מעל למה שהדרך מחייבת, שכן בענייני טהרה כל בדיקה נוספת היא צעד לקראת בירור.