נידה, פרק א, משנה ב. פתיחת המסכת קבעה שאישה נטמאת בטומאת נידה מן הרגע שהדם יוצא מן הרחם, ועסקה בשאלת הטומאה למפרע: מאחר שאפשר שהדם היה בדרכו זמן מסוים עד שהבחינה בו, קבעו חכמים שהיא טמאה למפרע מעת לעת, כלומר עשרים וארבע שעות, ושפרק זמן זה מתקצר אם עשתה בתוכו בדיקה נקייה, בדיקה פנימית, באיזו נקודה שבו. משנתנו מוסיפה עתה שני צמצומים חשובים לכלל הזה.
אישה שיש לה וסת
ההלכה הראשונה עוסקת באישה שאומרים עליה "יש לה וסת", שיש לה זמן קבוע: סדר מסודר, שהדם בא באותה נקודה בכל חודש וגופה מתנהג בדרך שניתן לצפות אותה מראש. עליה קובעת המשנה "דיה שעתה": השעה שבה ראתה מספיקה לה. לעניין טומאה וטהרה אין מחזירים אצלה שום דבר למפרע כלל. טומאתה מתחילה בשעת הראייה עצמה ולא רגע אחד לפני כן, שכן אישה שמחזור שלה מתנהל בזמן קבוע אינה חשודה שהתחילה לראות דם קודם לכן בלי שהרגישה בכך.
בדיקה שנעשתה בשעת תשמיש
ההלכה השנייה שבמשנה מדברת ב"המשמשת בעדים": אישה שבקשר לתשמיש מכניסה בדים לבדיקה לפניו ולאחריו. אפשר היה לחשוב שבדיקה כזו, שנעשית לצורך השעה ולא כבדיקה מסודרת, תהיה קלה יותר במשקלה ההלכתי. המשנה מלמדת אחרת: "הרי זו כפקידה". בדיקתה נחשבת כפקידה שדובר בה בהלכות טומאה למפרע, לא פחות מבדיקה שנעשתה במתכוון לשם כך.
מכאן נובעת המשמעות המעשית לשני הצדדים. הדבר מגביל את המעת לעת: אם בדיקה זו הייתה נקייה ונעשתה בתוך עשרים וארבע השעות שלפני ראייתה, הטומאה למפרע חוזרת עד אותה בדיקה בלבד ולא יותר. והדבר מגביל גם את החישוב של מפקידה לפקידה, שכן היא נעשית עתה הבדיקה הנקייה האחרונה שממנה מונים.
נמצא שמשנתנו מקלה את כובד הטומאה למפרע בשתי דרכים: לאישה שמחזורה קבוע אין חישוב למפרע כלל, ולכל אישה, בדיקה שנעשתה בשעת תשמיש נחשבת בדיקה אמיתית המקצרת את החישוב שיש בו.