נידה, פרק ט', משנה א'. משנתנו ממשיכה בעניין דם שנמצא במקום שאפשר שלא יצא כלל מגופה של האישה. כאן השאלה היא על מטלית של בדיקה, עד, שנעשתה בה בדיקה פנימית ולאחר מכן הונחה בצד, ועל צורת הכתם שנמצא עליה אחר כך.
וזה המעשה שהמשנה מציבה לפנינו. עד, המטלית שבה נעשתה הבדיקה, היה "נתון תחת הכר", מונח מתחת לכר, ולאחר מכן "נמצא עליו דם". תארו לעצמכם אישה שבדקה את עצמה במטלית זו, בין לפני שהייתה עם בעלה ובין לאחר שהיו יחד, ואחר כך תחבה אותה מתחת לכר. כאשר בודקים את המטלית לאחר זמן, נמצא עליה דם.
ההלכה תלויה כולה בצורת הכתם. "עגול, טהור": אם הכתם עגול, היא נשארת טהורה. "משוך, טמא": אם הכתם משוך, כלומר ארוך או אליפטי בצורתו, היא טמאה.
הטעם הולך אחר הכלל שכבר נקבע בעניין כתמים: כתם עגול ניתן לתלות בכינה. ייתכן בהחלט ששרץ קטן היה מתחת לכר, וכאשר נמחץ הותיר דמו את הסימן על המטלית. לפי הנחה זו לא יצא דבר מגופה כלל, והדם בא מן הכינה שנמחצה. אלא שתלייה זו נאמרת רק בכתם עגול, שכן זו הצורה שמותיר שרץ שנמחץ. משעה שהכתם משוך או אליפטי, אין עוד לתלותו בכינה, והרי היא טמאה.
המשנה חותמת הלכה זו בשם אומרה: "דברי רבי אליעזר", ההוראה היא של רבי אליעזר "בר רבי צדוק", כלומר בנו של רבי צדוק.