נדה, פרק ח, משנה א. הפרק הזה פונה לנושא הכתם: כתם של דם שאשה מוצאת בלי שהרגישה או ראתה זיבת דם כלל. השאלה שמלווה את הפרק כולו היא מתי כתם כזה עושה אותה טמאה ומתי מותר להשאיר אותה בטהרתה, והמשנה פותחת בכתמים שנמצאו על גופה שלה: אילו מקומות בבשר נחשבים עדות לדם שיצא מן הרחם, ואילו מקומות אינם נחשבים כך.
הבבא הראשונה קובעת את הכלל שממנו נגזר כל ההמשך. אשה הבחינה בכתם דם במקום כלשהו על עורה: "הרואה כתם על בשרה". ההכרעה תלויה כולה במקומו של הכתם. אם הוא נמצא "כנגד בית התורפה", כלומר ממש מול הפתח שדם הרחם עובר בו, באזור בית הערווה שלה, הדין הוא "טמאה", שכן מסתבר לייחס את הכתם לרחם. ואם הוא נמצא "ושלא כנגד בית התורפה", במקום שדם היוצא מאותו פתח לא היה יכול להגיע אליו כלל, יש לתלות את הכתם בדבר אחר לגמרי, והדין הוא "טהורה": טהרתה לא נפגעה.
לאחר שהכלל בידינו, המשנה עוברת על הגוף מקום אחר מקום. "על עקבה ועל ראש גודלה": אחורי הרגל, והאצבעות יחד עם פני הרגל מלמעלה. כתם בכל אחד מן המקומות הללו משאיר אותה טמאה, שכן אנו מעריכים שדם היוצא מבית התורפה יכול להגיע לשם.
"על שוקה ועל פרסותיה", על שוקיה ועל ירכיה, הדין מתחלק לפי צד האיבר. "מבפנים", אם הכתם נמצא בצדו הפנימי של השוק או של הירך, "טמאה", מפני שגם שם אנו מניחים שהדם היה יכול לבוא מן הרחם. "מבחוץ", אם הוא בצד החיצון, "טהורה", והיא טהורה.
ולסיום, "ועל הצדדין מכאן ומכאן": צדי האיבר, בין שהכתם נוטה כלפי הפנים ובין שהוא נוטה כלפי האחור. כל משטח שאינו הצד הפנימי נכלל בקטגוריה הזו, ובכל מקרה כזה האשה טהורה ונשארת בטהרתה.
החוט המקשר את כל הרשימה הוא הכלל שבו פתחה המשנה. כתם כשלעצמו אינו ראיית דם; הוא נעשה משמעותי רק כאשר מקומו מאפשר לתלות אותו בסבירות בבית התורפה. במקום שבו מבנה הגוף שולל זאת, תולים את הכתם במקור אחר, וטהרתה של האשה עומדת במקומה.