נידה, פרק ו, משנה א. ככלל אין ההלכה מעניקה מעמד של גדול על פי מנין השנים לבדו. נער או נערה נעשים גדולים כשעברו השנים וגם הביא הגוף את סימני הבגרות המוכרים, שתי השערות. משנתנו עוסקת במי שהסימנים הללו לא הופיעו בו כלל.
הלכה שברקע
לפני שנפנה ללשון המשנה, יש הלכה שהמשנה עצמה אינה אומרת אותה במפורש אך צריך לזכור אותה. אם אדם לא פיתח מעולם את סימני הבגרות הגופניים, ההיעדר עצמו עשוי להצביע על משהו: באיש הוא עלול להעיד שהוא סריס, ובאשה שהיא עקרה. ואף על פי כן, אם אין אפשרות לברר סימן כזה, משהגיע האדם לגיל שלושים וחמש דנים אותו כגדול בכל מקרה, גם בלי שום סימן של סריסות או עקרות. משנתנו עוסקת באפשרות המוקדמת יותר: במקום שאפשר להביא ראיה של עקרות או סריסות, מעמד הגדלות ניתן כבר בגיל שהמשנה תנקוב, אף שאין כאן אף אחד מן הסימנים הגופניים הרגילים של גדלות.
האשה
נפתח באשה. המשנה מדברת על "בת עשרים שנה", נערה שהשלימה את שנתה העשרים, ועליה נאמר "שלא הביאה שתי שערות", שגופה לא הוציא את שתי השערות. מה תקנתה? "תביא ראיה", תביא ראיה: ראשית שגילה הגיע באמת לעשרים, ושנית "והיא איילונית", שהיא איילונית, אשה שאין גופה ראוי ללדת. משהתבררו שני הדברים דנים אותה כגדולה לכל דבר. מיד מציינת המשנה הגבלה: "לא חולצת ולא מתייבמת". אין היא חולצת, ואף אינה מתייבמת, שאשה שאינה ראויה לילד מופקעת משתי ההלכות הללו.
האיש
וכעת המקרה המקביל בזכר. המשנה מדברת על "בן עשרים שנה", נער שהגיע לעשרים, ומוסיפה "שלא הביא שתי שערות", שלא באו שתי השערות. אף הוא "יביא ראיה", מביא ראיה, ומראה ששנותיו העשרים שלמות באמת "והוא סריס", שהוא סריס, איש שאינו יכול להוליד. מכאן ואילך יש לו מעמד של גדול בכל התחומים, חוץ מן היוצא מן הכלל שהמשנה מונה: "לא חולץ ולא מייבם". אינו חולץ ואינו נושא את אלמנת אחיו שמת בלא בנים.
העיקרון שמאחורי שני חלקי המשנה אחד הוא. בדרך כלל מגיעה הגדלות שבהלכה יחד עם סימני הבגרות הגופניים. אדם סריס או אשה עקרה עשויים לא להוציא את הסימנים הללו מעולם, ואף על פי כן אין ההלכה משאירה אותם קטנים לעולם. משאפשר להוכיח עקרות או סריסות, מעמד הגדלות מתחיל בעשרים; ואף במקום שאין אפשרות להוכיח, המעמד ניתן בשלושים וחמש.
המחלוקת בגיל
כל מה שנלמד עד כאן הוא דעה אחת, והמשנה אומרת זאת: "אלו דברי בית הלל", אלו דברי בית הלל. בית שמאי חולקים. לדעתם גיל מוקדם אחד קובע בשני המקרים, "זה וזה", זה וזה, הזכר והנקבה יחד, והגיל הוא "בני שמונה עשרה", שמונה עשרה שנה ולא עשרים.
רבי אליעזר מציע מעין שילוב של שתי הדעות: "הזכר כדברי בית הלל", בזכר הלכה כבית הלל, עשרים שנה, "והנקבה כדברי בית שמאי", ובנקבה הלכה כבית שמאי, שמונה עשרה שנה. וטעמו מפורש במשנה עצמה: "שהאשה ממהרת לבוא לפני האיש", האשה מגיעה לבגרות גופנית קודם לאיש, ולפיכך גם הנקודה שבה נעשה היעדר ההתפתחות שלה מוכח מגיעה מוקדם יותר.