נידה, פרק ה', משנה א'. המשנה פותחת את הפרק החדש במקרה חריג של לידה, ושואלת אם יש בו בכלל את התוצאות ההלכתיות של לידה רגילה.
הקדמה לעניין: אשה שילדה נכנסת תחילה לימי טומאה, ימים שבהם היא טמאה מחמת הלידה, ואחריהם לימי טהרה, ימים שבהם דם שהיא רואה אינו מטמא אותה. כשמסתיימות התקופות הללו היא מביאה את קרבן הלידה שלה. שאלת המשנה שלנו היא אם כל זה נאמר גם בלידה שלא התרחשה בדרך הרגילה.
יוצא דופן
המקרה הוא "יוצא דופן", כפשוטו: ולד שיצא דרך דופן הגוף, כלומר לידה בניתוח קיסרי ולא דרך מקום הלידה הרגיל. האם אשה כזו נחשבת יולדת מבחינת ההלכה?
התנא הראשון מציג את שיטתו בשני חלקים. תחילה: "אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה", אין מונים על לידה כזו לא ימי טומאה ולא ימי טהרה. ואחר כך הוא מוסיף: "ואין חייבין עליו קרבן", וגם אין חיוב להביא עליה קרבן. שום דבר מן הדברים שלידה רגילה מפעילה אינו קורה כאן: לא הטומאה שהלידה מביאה, לא רצף הימים הטהורים שבא אחריה, ולא הקרבן שבסופם. לדעת תנא קמא, אשה שילדה בדרך זו אינה נכנסת כלל לגדר יולדת.
מקור הדין
לפי דעה זו הדין הוא גזירת הכתוב, דין הנלמד מלשון הפסוק. התורה אומרת "אשה כי תזריע וילדה", אשה שמתעברת ויולדת. התורה קושרת את הלידה לאותה דרך שבה נעשתה ההזרעה, כלומר שהוולד צריך לצאת דרך מקום הלידה הרגיל. במקום שהוולד לא יצא בדרך זו, גזירת הכתוב מוציאה את האשה מכלל הלכות יולדת.
שיטת רבי שמעון
רבי שמעון חולק: "הרי זה כילוד", ולד זה נחשב כמי שנולד, ולאמו יש דין יולדת לכל דבר. יש לה ימי טומאה, יש לה ימי טהרה, והיא חייבת בקרבן, בדיוק כאילו ילדה בדרך הרגילה.
נמצא שהמשנה שלנו מניחה בפנינו מחלוקת תנאים סביב שאלה אחת: האם הלידה מוגדרת בעצם העובדה שוולד בא לעולם, כדעת רבי שמעון, או באופן שבו התורה מתארת את התרחשות הלידה, כדעת תנא קמא.