נדה, פרק ג', משנה א'. משנה זו ממשיכה את הדיון שנפתח במשנה שלפניה, שלימדה אילו גוני מראות מטמאים את האשה. שם נמנו חמשה צבעים. כאן חוזרת המשנה לאותה רשימה ומגדירה כל צבע וצבע במדויק, כדי שהבודק מראה יידע בבירור באיזה גון מדובר.
"איזהו אדום?" מהו האדום שנמנה ברשימה? "כדם המכה": כדם היוצא מן המכה ברגע שהוא מתחיל לזוב, אדום טרי ובוהק. גון זה הוא האדום האסור.
"שחור" מוגדר "כחרת": כצבע השחור שבו היו הסנדלרים משתמשים, חומר שהיה מוכר לכל בימי המשנה. עומק שחרות זה הוא השיעור. ומוסיפה המשנה כלל של מידה: "עמוק מכן, טמא", אם הגון כהה יותר מאותו שחור, טמא אף הוא, "דיהה מכן, טהור", אבל אם הוא דהוי ובהיר יותר מאותו שחור, טהור.
הצבע השלישי שברשימה היה "כקרן כרכום", כקרן הזוהרת שבצמח הכרכום. ומפרשת המשנה: "כברור שבו", הכוונה לחלק הבהיר והזך ביותר שבצמח הכרכום, החלק האדמדם החד והחי שבו. זהו הגון שנתכוונו לו, ולא החלקים הכהים והעמומים של הצמח.
הצבע הרביעי היה "מימי אדמה", מים של אדמה, מים העומדים על גבי הקרקע וקולטים את גונה. ומאיזו אדמה? מפרשת המשנה מאדמה "מבקעת בית כרם", מן הבקעה של בית כרם, מקום מוכר בארץ ישראל באותם ימים, "ומציף מים", ומציף עליה מים. אותם מים חומים אדמדמים העומדים מעל אותה אדמה מסוימת הם הגון הרביעי מן הגונים האסורים.
הצבע החמישי היה "המזוג", יין מזוג במים, גון אדמדם ארגמני. והמשנה נותנת את מתכונתו: "שני חלקים מים ואחד יין", שני חלקי מים המעורבים בחלק אחד של יין, ובדווקא "מן היין השרוני", מיינה של אזור השרון, שצבעו הארגמני העמוק היה מפורסם. יין מסוג זה, מזוג במידה זו, נותן את הגון שאליו התכוונה המשנה הקודמת.
אלו הם, אם כן, חמשת הצבעים המטמאים, לפי שמראה כזה מוחזק כדם. אבל מראה בכל צבע אחר אינו מוחזק כדם כלל, ואינו מטמא אותה.