נדה, פרק י, משנה א. המשנה הזו מלמדת דרך משל, והיא במידה מסוימת פיתוח של הפסוק "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פּוֹרִיָּה", שהאישה נמשלה לגפן פורה. כאן נעשה שימוש מעשי בהמשלה הזו, כדי לתאר כיצד יכול להיראות דמה של אישה.
עם התמונה הזו בידינו פותחת המשנה: "נָשִׁים בִּבְתוּלֵיהֶן כַּגְּפָנִים", נשים בשנות בתוליהן דומות לגפנים. בשנים שבהן עדיין לא ראתה הנערה דם כלל, מעמידה אותה המשנה לצד הגפן. ומה בא המשל ללמד? את הריבוי והשוני. אין כל הגפנים עושות פרי באופן אחד, וכך גם ראיית הדם של הנשים אינה נוהגת בתבנית קבועה אחת.
ומכאן מונה המשנה את האפשרויות: "יֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ אָדֹם, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ שָׁחֹר, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מְרֻבֶּה, וְיֵשׁ גֶּפֶן שֶׁיֵּינָהּ מֻעָט", יש גפן שיינה אדום, ויש גפן שיינה שחור, ויש גפן שיינה מרובה, ויש גפן שיינה מועט. יש גפנים המוציאות יין שגונו נוטה לאדמומית, ואחרות שיינן כה כהה עד שקוראים לו שחור; יש גפנים נדיבות בתנובתן, ויש שכמעט אינן נותנות דבר. וכך הוא גם בשנים הראשונות הללו שבחיי האישה: אין כאן שום דבר צפוי. הגון משתנה והכמות משתנה, ואופן הראייה של אישה אחת אינו מלמד מאומה על חברתה.
רבי יהודה ממשיך באותו משל ומוסיף הבחנה: "כָּל גֶּפֶן יֵשׁ בָּהּ יַיִן", כל גפן יש בה יין, אין גפן שאין בה יין כלל. ואם נמצאה גפן שאינה מוציאה יין כל עיקר, "הֲרֵי זֶה דּוֹרְקְטִי", הרי זו גפן כמושה ויבשה.
הנמשל פשוט ומכביד את הלב. כל אישה עתידה לראות דם, והראייה היא סימן לגפן חיה ובריאה. ואם בסופו של דבר אין וסת כלל, זהו עצמו הסימן שהגפן הזו, רחמנא ליצלן, יבשה, ושאין היא יכולה להוליד. רבי יהודה משמיע לנו שכל הגיוון הרחב שתיארה המשנה, אדום או כהה, מרובה או מועט, הכול בכלל התקין. מה שיוצא מגדר התקין אינו גון אחר או שיעור קטן יותר, אלא היעדר יין לחלוטין.