נידה, פרק א, משנה א. המסכת נפתחת בדיני אשה שנעשתה נידה, והשאלה הראשונה שהיא מעלה היא שאלה של זמן: מאיזה רגע היא טמאה?
עיקר ההלכה הוא שאשה מקבלת שם נידה, נטמאת בעצמה ומטמאה את הדברים שהיא נוגעת בהם, מן הרגע שהדם יצא מן הרחם. אין צורך שהדם יצא כבר לגמרי מגופה; ברגע שיצא מן הרחם, מעמדה השתנה.
ומכאן נולדת הבעיה שמשנתנו עוסקת בה. אשה רואה דם עכשיו, ויודעת שמרגע זה והלאה היא טמאה. אבל כמה זמן היה הדם בדרכו? שמא יצא מן הרחם שעות קודם לכן, והרי היא טמאה כבר זמן מסוים בלי לדעת, ובתוך אותו זמן נגעה בכלים ועסקה בטהרות. האם יש כאן טומאה למפרע, ואם כן, עד היכן היא מגיעה?
שמאי: דיין שעתן
הדעה הראשונה היא של שמאי, המדבר על "כל הנשים", כל הנשים בלא חילוק, ופוסק "דיין שעתן": שעתן מספיקה להן. טומאתה מתחילה ברגע שגילתה את הדם ולא רגע קודם. שום פרק זמן שקדם לכך אינו מוטל בספק, וכל כלי או אוכל שנגעה בהם לפני אותו רגע נשארים בטהרתם.
הלל: מפקידה לפקידה
הלל דוחה גישה זו לחלוטין. אמת המידה שלו היא "מפקידה לפקידה", מדידה מבדיקה פנימית אחת לחברתה. אנו חוזרים אל הבדיקה האחרונה שבה בדקה את עצמה ולא מצאה כלום, ומאותה בדיקה ועד הראייה שלפנינו דינה כמי שהיתה טמאה כל אותו הזמן, וכל מה שנגעה בו באותו פרק זמן טמא. הלל אינו קובע גבול עליון לחשבון הזה: "ואפילו לימים הרבה", ואף אם עברו ימים רבים בין אותה בדיקה קודמת ובין היום, כל אותו משך נכלל בטומאה.
החכמים: מעת לעת
החכמים משיבים שאין הולכים לא כדעה זו ולא כדעה זו: "לא כדברי זה", לא כפסקו של האחד, "ולא כדברי זה", ולא כפסקו של השני. הלכתם מצרפת את שני הגורמים יחד, כך שכל אחד מהם ממעט את חברו. "מעת לעת", יממה שלמה הנמנית מאותה שעה ועד אותה שעה, הוא הגבול הרחוק ביותר של הטומאה למפרע, ובכך נעצר החשבון הפתוח של הלל; ובלשון המשנה, אותה יממה ממעטת (מעטת) את החשבון ההולך מבדיקה אחת לבדיקה שקדמה לה. והיממה עצמה מתמעטת על ידי בדיקה: אם בדקה את עצמה ולא מצאה כלום בנקודה מסוימת בתוך אותן עשרים וארבע שעות, אין הטומאה למפרע נמשכת אחורה יותר מאותה בדיקה.
דוגמה מעשית תבהיר את הדברים. נניח שאשה ראתה דם בשעה ארבע אחר הצהריים ביום שלישי. לדעת החכמים, כל מה שנגעה בו משעה ארבע אחר הצהריים ביום שני והלאה טמא. אך אם עשתה בדיקה נקייה בנקודה כלשהי בתוך אותן עשרים וארבע שעות, אין היא טמאה למפרע אלא מרגע אותה בדיקה, וכל מה שנגעה בו לפניה נשאר טהור.
פסק זה של החכמים הוא ההלכה שאנו נוהגים על פיה.