נגעים, פרק י"ד, משנה י"ג. זו המשנה החותמת את הפרק, והמשנה החותמת את כל מסכת נגעים. לפנינו מקרה סבוך: שני מצורעים שקרבנותיהם נתערבו זה בזה, קרבן אחד כבר קרב, ואחר כך מת אחד משניהם. מה יעשה המצורע שנשאר בחיים כדי להיטהר ולאכול בקדשים?
הקדמה: מתי העולה קודמת לחטאת?
לפני שניגשים למשניות האחרונות שבפרק, כדאי לעמוד על נקודה כללית בסדר הקרבנות. הכלל הוא שהחטאת קודמת לעולה, ויש לו יוצא מן הכלל אחד. בפרשת שלח לך, לאחר חטא המרגלים, קובעת התורה קבוצת הלכות בקרבנות, וביניהן הקרבן הבא כשכל הציבור נמשך אחר עבודה זרה מחמת שבית דין הורו בטעות שהדבר מותר. הפסוקים שם מצווים על פר לעולה ושעיר עזים לחטאת (והמילה "חטאת" כתובה שם חסר, בלא אל"ף). רש"י מעיר שאף שבדרך כלל החטאת קודמת, בעבודה זרה מקריבים תחילה את הפר שהוא העולה.
ומדוע? כך מבארים השפתי חכמים, וכן המהר"ל מפראג בגור אריה על החומש. החטאת קודמת בדרך כלל משום שהיא מביאה כפרה, ואילו העולה היא בבחינת דורון, ואין אדם עומד לפני המלך עם מתנה בעוד חטאו לא נתכפר. אלא שבעבודה זרה יש חומרה מיוחדת: הקדוש ברוך הוא מצרף בה את המחשבה למעשה, מה שאין כן בשאר עבירות. וכיוון שהמחשבה קדמה בזמן, וכיוון שהעולה מכפרת על הדברים הקלים, ובכללם המחשבה, מקריבים תחילה את העולה לכפר על המחשבה, והחטאת הבאה אחריה מכפרת על המעשה עצמו.
הרקע שהמשנה נשענת עליו
נדרשת קצת הקדמה. יש שתי גרסאות לקרבנות המצורע. אם יש לו ממון, הוא מביא בהמות: כבש לעולתו וכבשה לחטאתו, ובנוסף את אשמו. אם הוא עני, עופות באים במקום שניים מהם. עני שהביא קרבן עשיר יצא ידי חובתו, ואף רשאי לתכנן כך מלכתחילה, ותבוא עליו ברכה, שהרי נתן יותר ממה שנתחייב. ההפך אינו מועיל כלל: עשיר שהביא קרבן עני לא עשה ולא כלום. כל משנתנו עומדת על ההלכה הזאת.
זעקת התפארת ישראל לפני משנה זו
משנה זו ידועה כקשה שבמסכת, והתפארת ישראל פותח את פירושו בקינה אישית. וכך בערך לשונו: רק בעמל ובזיעה זכיתי ללחמה של משנה י"ג זו שבפרק י"ד, כל כך היא מאיימת. רבותינו, שבכל מקום ובכל שעה היניקו אותנו, שתקו כאן, כאילו מאכל זה קשה מכדי להגישו לתינוקות; ואני, בקטני, מוכרח להישען על כתפיהם. והוא ממשיך: אם אותם גדולים, שגידלונו בתורה ונשאונו תמיד על זרועותיהם בכל דרך לא סלולה, הניחונו כאן כעטלף עיוור המושלך על הרים חשופים בכרם ה' צבאות, היכן אמצא דריסת רגל לכפות רגליי הרפות לפרש את המשנה הקדושה הזאת? ומשם הוא ממשיך עמוד אחר עמוד. לא נלך כאן אחר כל ניתוחו, אך פתיחתו מלמדת כמה דיו נשפכה על משנה זו.
לשון המשנה
לשון המשנה: "שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם", שני מצורעים שקרבנותיהם נתערבו זה בזה. "קרב קרבנו", קרבן קרב על גבי המזבח, "של אחד מהם", של אחד מן השניים, "ומת אחד מהם", ואחר כך מת אחד משני האנשים.
כיצד נוצרה התערובת? התפארת ישראל מפרט. אפשר היה לדמיין שכל הבהמות התערבבו זו בזו, אך אי אפשר לומר כן, שהרי החטאות נקבות והן ניכרות מיד. אלא הבהמות עמדו בקבוצות נפרדות: העולות במקום אחד, האשמות במקום אחר (ושניהם כבשים זכרים), והחטאות, הנקבות, במקום שלישי. ממילא היה ברור לגמרי איזו בהמה יועדה לאיזה סוג קרבן. מה שאבד היה ידיעת הבעלות: לא ידעו של מי האשם ושל מי האשם, של מי החטאת ושל מי החטאת, ושל מי העולה ושל מי העולה.
"קרב קרבנו של אחד מהם": הכהן הקריב את אחד מהם. קרבן צריך לבוא לשם בעלים, ואף על פי כן אין הכהן צריך לנקוב בשם. כיוון שאחד משני האנשים הוא ודאי הבעלים, מקריבו לשם מי שהוא הבעלים, ודי בכך. התוספות יום טוב, בשם הרמב"ם, מציין שהקרבן שעליו נסובה קושיית המשנה הוא החטאת: "קרב קרבנו של אחד מהם" פירושו אחת משתי החטאות שנתערבו.
חמש חטאות המתות
כדי לעקוב אחר המשנה יש להכיר הלכה השנויה בכמה מקומות במשניות, בתמורה ובמקומות אחרים בסדר קדשים: יש חמש חטאות מתות, חמש חטאות שאינן קרבות אלא נמסרות למיתה. מכניסים אותן לחדר ומניחים להן למות. אין מאכילים אותן בכפייה ואין נוהגים בהן אכזריות כלל, אלא שסופן מיתה ולא מזבח. וחמשתן: חטאת שמתו בעליה (וזה בדיוק המקרה שלנו); חטאת שכיפרו בעליה בבהמה אחרת, כגון שאבדה החטאת, הביא אחרת והקריבה, ואחר כך נמצאה הראשונה; ולד חטאת, שהרי רוב החטאות נקבות; תמורת חטאת; וחטאת שעברה שנתה, כגון כבשה שכבר אינה בתוך השנה שהיא כשרה בה להקרבה.
מדוע המצורע החי נלכד
עתה לקושי. הרע"ב מעמיד אותו כשאלה על המצורע השני, זה שנשאר בחיים: מה יהא עליו, וכיצד יוכל אי פעם להיטהר ולאכול בקדשים?
אילו נשאר חברו בחיים, תערובת הקרבנות לא היתה מטרידה כלל. כל בהמה היתה קרבה לשם בעליה, מי שהוא, ושני הבעלים לפנינו. וכן אילו מת האיש לפני שקרבה אחת מן החטאות, שתי החטאות היו נכנסות לגדר חטאת שמתו בעליה, שתיהן היו הולכות למיתה מחמת אותו ספק, והנותר היה מביא חטאת חדשה.
אבל במקרה שלנו חטאת אחת כבר קרבה והשנייה עומדת בחיים. אי אפשר להקריבה, שמא היא של המת, ואז היא חטאת שמתו בעליה וסופה מיתה. וגם אינו יכול להביא במקומה חטאת אחרת, שמא החטאת שכבר קרבה היתה שלו וכפרתו נשלמה, ונמצאת החטאת הנוספת חולין בעזרה. ואף להקריבה על תנאי בתורת נדבה אי אפשר, שאין חטאת באה נדבה.
אנשי אלכסנדריה ורבי יהושע
"זו ששאלו אנשי אלכסנדריא", זו היתה בין השאלות שהניחה קהילת אלכסנדריה לפני רבי יהושע בן חנניה. הגמרא בנידה מביאה רשימה ארוכה משאלותיהם; חלקן דחה כשטויות, אך את זו התייחס אליה כקושיה אמיתית.
תשובתו: "אמר להם", אמר להם, "יכתוב נכסיו לאחר", יעביר את נכסיו לאדם אחר בשטר, "ויביא קרבן עני", ואז יביא את קרבן העני. התפארת ישראל מעיר שאפילו מתנה על מנת להחזיר, שנותן את הנכסים על דעת שיוחזרו לו, מועילה לכך. העיקר שבשעת הקרבן הוא בגדר עני.
הרע"ב מבאר מה מושג בכך. כעני הוא נעשה בר חיוב בקרבן דלות, וחטאתו אז היא חטאת העוף. ויש הלכה מיוחדת שחטאת העוף באה אפילו על הספק, ואינה נחשבת חולין בעזרה. וזו בדיוק המוצא שהאיש הזה צריך. אבל אם יישאר בעשירותו ויביא חטאת העוף, יישאר טמא, שהרי עשיר שהביא קרבן עני לא יצא ידי חובתו כלל.
באשם אין בעיה
ומה בדבר האשם? אפשר להקשות אותה קושיה: כיוון שספק אם עדיין הוא חייב אשם, שמא הבאתו תעשה אותו חולין בעזרה. על כך אומר הרע"ב שאין כאן מה לשאול, שהרי עבודת דם האשם זהה לעבודת דם השלמים. חוט הסיקרא היה מקיף את המזבח בחציו. בבהמות, דם חטאת ניתן למעלה מן החוט, ואילו דם עולה, שלמים ואשם למטה ממנו; והחטאת טעונה ארבע מתנות דם, ואילו שלמים ואשם שתיים בלבד. (בעופות הסדר הפוך: עולת העוף למעלה וחטאת העוף למטה. וכאן עסקינן בבהמות.)
וכיוון שהאשם והשלמים שווים במקום המתנות ובמספרן, יכול הוא להביא את הבהמה על תנאי: אם אני חייב אשם, יהא זה אשמי, ואם לאו, שכבר קרב אשמי, יהיו אלו שלמים. בין כך ובין כך העבודה נעשית כהלכה. בחטאת אי אפשר לעשות כן, שדמה טעון ארבע מתנות למעלה מחוט הסיקרא, ואילו שלמים טעונים שתיים למטה ממנו; ואין עבודה אחת יכולה להתאים לשתי האפשרויות.
קושיית הכסף משנה, ומדוע משנה זו כה קשה
התוספות יום טוב סובר שכל המשנה אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה שאנו פוסקים. הפסק שלנו כרבי יהודה, שלדעתו האשם הוא הקובע את מעמדו של המצורע: אם היה האיש עשיר בשעה שקרב אשמו, נשאר חייב בקרבנות עשיר אפילו העני אחר כך. ואף על פי כן הרמב"ם מביא את משנתנו להלכה בסוף הלכות מחוסרי כפרה בלי להתייחס כלל לאשם, והכסף משנה מקשה: אם נניח שהיה עשיר בשעה שקרב אשמו, והאשם הוא הראשון שבקרבנות המצורע, מה יועיל לו שיכתוב עתה את נכסיו לאחר? הרי הוא נשאר חייב בבהמות, וחטאת בהמה, שלא כחטאת העוף, אינה באה על הספק.
התוספות יום טוב משיב שהמשנה היא כשיטת רבי שמעון ולא כהלכה שאנו נוקטים. דרך אחרת היא שהמשנה מדברת במצב שבו הסדר השתבש: הכהן הקריב תחילה את החטאת והאשם עדיין לא קרב, וממילא עדיין לא נקבע מעמדו של האיש. וזה בדיוק מה שמטריח כל כך את בעל התפארת ישראל במשנה זו, שהרי נגררים כאן לכל סוגיית מצורע שקרבנותיו נעשו שלא כהלכה, שלא כסדרם, ואם יצא ידי חובתו בכך. ואם אכן משנתנו עוסקת במקרה כזה, אינו ברור לגמרי.
סיום המסכת
ובזה סיימנו את מסכת נגעים. יישר כוח לכל מי שלמד עמנו, ואנו מבקשים מחילה על כל טעות ועל כל דבר שלא נתבאר כראוי לו. תזכו להמשיך הלאה ולסיים את הש"ס במשניות ובגמרא.
אנו מסיימים בתשעת הימים, ותפילתנו שנזכה לביאת משיח צדקנו ולבניין בית שלישי. שאלה ידועה נשאלת: האם בית המקדש השלישי ירד בנוי ומשוכלל מן השמים, נוצר בנס באש של מעלה, או שייבנה בידי אדם בימות המשיח? הרב טוקצ'ינסקי, בספרו עיר הקודש והמקדש, מציע שילוב: אש תרד מלמעלה ותקבע את היסודות ואת עיקר הבניין, ועדיין יהיה לבני אדם חלק בהשלמת המלאכה, על פי הוראותיהם של אליהו הנביא ומשיח צדקנו. יהי רצון שיבוא קץ לצרותינו בעתים הקשות האלה במהרה, ויהיה שלום על ישראל ושלום לכל באי עולם.