נגעים, פרק יד, משנה יב. פרקנו עוסק והולך בטהרתו של המצורע ובקרבנות שהוא מביא ביום השמיני, נושא הפרוש בראש פרשת מצורע. כאן, כדרכו בכל הפרק, מניח רבי יהודה הנשיא שהלומד בקי בפרשה, ובונה את משנתו על ידיעה זו. המשנה שואלת שאלה מעשית: מה דינו של מצורע שמצבו הכספי נשתנה בעיצומו של תהליך הטהרה?
הרקע: קרבנות המצורע העני והמצורע העשיר
מצורע עשיר מביא שלוש בהמות: כבש לאשם, כבשה לחטאת, וכבש שני לעולה. מצורע עני אף הוא מביא כבש לאשם, שאותו הוא מביא בכל אופן, אבל במקום חטאת ועולה של בהמה הוא מביא שתי ציפורים, שתי תורים או שני בני יונה, אחת לחטאת העוף ואחת לעולת העוף. האשם קודם לעולם, שכן דמו נצרך מיד לשלב הראשון של הטהרה, כשנותנים מן הדם על תנוך אוזן המצורע, על בהן ידו ועל בהן רגלו. ומן החטאת והעולה, החטאת קודמת.
מעשה שבמשנה
"מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר, או עשיר והעני". מצורע הביא את קרבנו כשהיה עני ואחר כך העשיר, או שהביאו כשהיה עשיר ואחר כך העני. כבר הביא את האשם, אותו כבש שחייבים בו עשיר ועני כאחד, ועמו הביא או את שתי הציפורים או את שני הכבשים. ובתוך כך נשתנה מצבו, בטרם נשלם התהליך. אימתי נקבע דינו, שהקרבנות הנותרים ילכו אחריו?
שני תנאים נחלקו בדבר. רבי שמעון אומר "הכל הולך אחר חטאת": החטאת היא הקובעת את הכל. רבי יהודה חולק ואומר "אחר האשם", שהאשם הוא שקובע את מעמדו.
רבי שמעון: החטאת
רבי שמעון לומד, כפי שמבאר הרב, מן המקום שבו נפרדות דרכיהם של שני סוגי המצורעים. האשם שווה בשניהם, כבש בין כך ובין כך. מקום החילוק שביניהם הוא בחטאת ובעולה: העשיר מביא בהמות לשתיהן, והעני יוצא בשתיהן בזוג ציפורים, תורים או בני יונה. וכיוון שהחטאת מצויה באותו תחום של שינוי, היא זו הקובעת מאיזה סוג מצורע הוא.
והנפקותא למעשה כך היא. הרי שהיה עדיין עני בשעה שהובאה חטאתו, ולפיכך היתה ציפור. אף אם באה לידו עשירות לאחר מכן, הוא ממשיך בסדר כעני ומסיים בציפור לעולתו. וכן להיפך: אם היה עשיר בשעה שהוקרבה חטאת הבהמה שלו, ורק אחר כך ירד מנכסיו, נשאר בדרך שבה התחיל ומביא בהמה אף לעולה. נמצא שלשיטת רבי שמעון אין למחלוקת נפקותא אלא לקרבן אחד בלבד, העולה שעדיין חייב בה, שהרי האשם אינו משתנה כלל והחטאת כבר מאחוריו.
רבי יהודה: האשם
רבי יהודה אינו מסתכל על מקום החילוק שבין עשיר לעני אלא על מקום השוויון. מבאר הרב: "דבאשם שווים עני ועשיר", באשם שווים העני והעשיר, "והוא ראשון לקרבנות המצורע", והוא הראשון שבקרבנות המצורע, "ומיוחד לטהרתו יותר מכולן", ומיוחד לטהרתו יותר מכל השאר. האשם הוא המונף בתנופה עם לוג השמן, ומדם האשם נותנים על תנוך אוזנו, על בהן ידו ועל בהן רגלו. אין קרבן אחר שיש לו חלק כזה בטהרתו.
פסוק אחד, שתי דרשות
מעיר הרב ש"שניהם מקרא אחד דרשו", שני התנאים למדו את שיטתם מאותו פסוק עצמו, "אשר לא תשיג ידו בטהרתו", מה שאין ידו משגת בשעת טהרתו. רבי שמעון מפרש "טהרתו" היינו כפרתו, ולפיכך הולך אחר "דבר המכפרו", הקרבן המכפר עליו, והיא החטאת, שהחטאת מטבעה באה לכפר. רבי יהודה מפרש "טהרתו" היינו "דבר המכשירו ומטהרו", הקרבן המכשירו ומטהרו לחזור ולאכול מן הקרבנות, והוא האשם, שהוא כאן קרבנו של מחוסר כיפורים.
ההלכה
הלכה כרבי יהודה. כל מצב כספי שהיה בו בשעה שהוקרב האשם, הוא הקובע לכל הבא אחריו. היה עשיר באותה שעה? מביא כבשה לחטאתו וכבש לעולתו, אף שירד מנכסיו מאז. היה עני באותה שעה? משלים את עבודתו בזוג ציפורים, אחת לחטאת ואחת לעולה, אף שבאה לידו עשירות מאז. וכאן מסתיימת משנתנו.