נגעים, פרק י"ג, משנה י"ב. עד כאן עסק הפרק בעיקר בבית המנוגע, כלומר בבית שהנגע נמצא בו, ובאדם ובכלים הנכנסים לתוכו. המשנה שלפנינו הופכת את התמונה: כאן הבית טהור לגמרי, והאדם הוא מקור הטומאה, שהרי מצורע נכנס לתוכו. המצורע מטמא לא רק במגע אלא בעצם נוכחותו במקום, והמשנה שואלת עד היכן מגיעה נוכחות זו.
עד כמה עולה טומאתו?
"מצורע שנכנס לבית": מצורע נכנס אל תוך הבית. "כל הכלים שיש שם טמאים", כל הכלים המצויים שם נטמאים, והמשנה מוסיפה: "אפילו עד הקורות", אפילו כלים המונחים גבוה, עד הקורות שבתקרה. הכוונה לכלים ולרהיטים שכבר עמדו בבית, והדין הוא שטומאתו ממלאת את כל חלל הבית, מן הרצפה ועד הקורות.
"רבי שמעון אומר": רבי שמעון חולק וסובר "עד ארבע אמות", שהטומאה עולה למעלה עד ארבע אמות בלבד. הרב מבאר שכל מה שנמצא למעלה מארבע אמות נחשב רשות בפני עצמה, מקום שאין המצורע נמצא בו כלל, ולכן אין טומאתו מגיעה לשם. ומדוע דווקא ארבע? שהרי קומתו של אדם בינוני שלוש אמות, והמשנה מוסיפה "ואמה אחת לפשוט ידיים ורגליים", אמה נוספת כנגד המקום שהוא תופס כשהוא פושט את ידיו ואת רגליו. שיעורים אלו יחד מגדירים את רשותו שלו, ומעל גבולה העליון אין טומאתו עושה מאומה.
ומילה על השיעור עצמו. אמה נמדדת בדרך כלל בין רגל וחצי, כלומר שמונה עשר אינטש, ובין שתי רגליים. לפי זה שלוש אמות אינן קומה של שש רגליים, אבל לפי השיעור הקטן יוצא בערך חמש רגליים וחצי, וזה מתאים לקומה ממוצעת בדורות הקודמים, שאנשים היו נמוכים יותר מבימינו.
המשנה חותמת את המחלוקת ב"ואין הלכה כרבי שמעון". ההגבלה שלו לא נתקבלה, ואנו פוסקים כדעה הראשונה, שכל הנמצא בבית נטמא, עד הקורות שלמעלה.
"כלים מיד טמאים"
המשנה ממשיכה: "כלים מיד טמאים", הכלים נטמאים מיד. הקריאה הפשוטה היא שמדובר באותם כלים עצמם שנזכרו כרגע, כלומר הכלים שבבית, והמשנה מחדשת שאין צורך בשהייה כלשהי: מן הרגע שהמצורע נכנס, הם טמאים.
הרב מפרש אחרת. לדעתו מדובר בכלים הנטמאים "עד הקורות" לפי התנא הראשון, ועד ארבע אמות לפי רבי שמעון, והוא מוסיף את המילים "כשנכנס עמהם לבית המנוגע", כלומר שהמצורע נכנס עם אותם כלים לבית המנוגע. התוספות יום טוב מוכיח שאי אפשר להעמיד פירוש כזה: הרב עירב שתי דרכים שונות ובכך סתר את עצמו. משנתנו מדברת בכלים שכבר היו מונחים בתוך הבית ולא בכלים שהמצורע הביא עמו, והבית שבו עוסקים אינו מנוגע כלל. הדברים אינם מתיישבים כלל, ולכן פוסק התוספות יום טוב שלשון הרב כאן מוטעית.
רבי יהודה וכדי הדלקת הנר
הקביעה שהכלים שבבית טמאים מיד אינה עוברת בלא עוררין. "רבי יהודה אומר": רבי יהודה סובר שאינם נטמאים אלא "אם שהה כדי הדלקת הנר", אם התעכב המצורע בפנים כשיעור הזמן שלוקח להדליק נר.
ביאורו של הרב בשיעור זה מיוחד. רבי יהודה אינו חולק בכל מקרה. אם נכנס המצורע ברשות, כלומר שבעל הבית הזמינו, מודה רבי יהודה שהכלים טמאים מיד. דבריו נאמרו רק במי שנכנס בלא רשות. הטומאה שבה עוסקים פועלת מחמת מושבו של המצורע, המקום שבו הוא מתיישב, ורק נוכחות של קבע מטמאה. אורח שנכנס ברשות קונה מושב מן הרגע שעמד בפנים, שהרי שהייתו שם ברצון בעל הבית. אבל מי שנכנס בלא רשות אין לו מושב כלל, אלא אם כן שהה שיעור זמן של הדלקת נר.
ומדוע דווקא שיעור זמן זה קונה מושב? מפני שאם עמד שם המצורע כל אותו זמן ובעל הבית לא הוציאו, נעשתה שהייתו שהייה שיש עליה הסכמה, וקנה מושב. ואם לא שהה אפילו שיעור זה, לא נקבע מושב, ואין להוכיח דבר מכך שבעל הבית לא סילקו, שהרי היה טרוד בהדלקת הנר. המשנה מציירת את שעת בין השמשות, כשהחשיך בתוך הבית, בין שהוא ערב שבת והוא מדליק נרות שבת ובין שהוא יום חול והוא מדליק את הנרות המאירים את הבית עם שקיעת האור. מתוך שהוא עסוק בנר אינו יכול להוציא את המצורע כרגע, אבל מיד כשיסיים יוציאו. רק אם שהה המצורע יותר מאותו שיעור נעשתה נוכחותו מושב המטמא.
הרב אינו מכריע כאן, אך יש להניח שהלכה כתנא קמא: מן הרגע שהמצורע נכנס, הכלים העומדים שם טמאים.