נגעים, פרק יד, משנה יא. אנו נמצאים באמצע התהליך שבו מובא המצורע לטהרה שלמה, והמשנה הזאת מעבירה אותנו אל לוג השמן המתלווה לקרבנותיו ביום השמיני.
הערה מתודית אחת לפני שנתחיל. רבי יהודה הנשיא, שסידר את המשניות, מניח כדבר פשוט שהלומד אותן בקי כבר בפרשיות היטב. החומר שלפנינו, קרבנות המצורע ושלבי טהרתו, מפורש בפתח פרשת מצורע, והמשנה בונה עליו בלי לחזור עליו.
הפסוקים שמאחורי המשנה
הפסוקים הנוגעים בדבר עומדים בראש הפרשה, בויקרא פרק יד. פסוק י פותח ביום השמיני, "וביום השמיני", ומונה את הבהמות: "יקח שני כבשים תמימים", שני כבשים זכרים בלא שום מום, ו"וכבשה אחת בת שנתה תמימה", כבשה אחת בשנתה הראשונה, אף היא בלא מום. משני הזכרים אחד יובא לאשם והשני לעולה, והנקבה לחטאת. אחר כך בא בפסוק קרבן הסולת, "ושלשה עשרנים סלת", שלושה עשרונים, שלוש עשיריות האיפה, של סולת, "בלולה בשמן", מנחה שמשניות פרקנו אינן עוסקות בה. ולבסוף, נמנה בפני עצמו, "ולג אחד שמן", לוג אחד של שמן. ועל אותו לוג באה משנתנו ללמד.
הפסוק שלאחריו, פסוק יא, מתאר את ההעמדה: "והעמיד הכהן המטהר", הכהן העוסק בטהרה מעמיד "את האיש המטהר ואתם", את האדם המיטהר יחד עם קרבנותיו, "לפני ה' פתח אהל מועד", לפני ה' בפתח אוהל מועד. וממשיך הפסוק שהכהן לוקח את אחד הכבשים הזכרים, "והקריב אתו לאשם", מקדישו לאשם בעודו חי, ויחד עם "לג השמן" מניף את שניהם תנופה "לפני ה'".
תנופת הלוג
משנתנו אינה אומרת דבר על התנופה הזאת. הברטנורא אמנם מזכיר שהאשם היה מונף, אך אינו אומר דבר על הרמת לוג השמן עמו. דווקא בהלכות מחוסרי כפרה מביא הרמב"ם שהאשם ולוגו הונפו יחד, והוא מעמיד את המעשה מעט מרוחק משער נקנור. הראב"ד חולק וסובר שהתנופה נעשתה בשער נקנור עצמו. ויש מפרשים שהבינו שהכהן והמצורע אחזו בקרבנות והניפו אותם כאחד. פשט הפסוקים מסייע לדעת הרמב"ם שהכהן פעל לבדו, שהרי נושא כל הפרשה הוא הכהן: הוא מעמיד את האיש, הוא מקדיש את הבהמה לאשם, והוא עושה את התנופה. עוד פוסק הרמב"ם שאף אם הונפו האשם והלוג בזה אחר זה ולא בבת אחת, יצא בדיעבד.
הערת אגב בלימוד הרמב"ם
כשהתחלנו במשניות אלו הקדשתי את לימודנו לעילוי נשמתו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, שלמדתי אצלו בגוש לפני יותר מארבעים שנה. הוא העיר פעם שיש שני ראשונים שאליהם פונים כדי לעמוד על פשט הגמרא: רש"י והרמב"ם. רש"י כמובן, אך גם הרמב"ם, שכן עצם ניסוח ההלכה ביד החזקה מגלה לא פעם כיצד הבין את הסוגיה. וכך בדיוק כאן: הצגת הדברים ברמב"ם פותחת לנו את הפרק כולו.
סדר הדברים ברמב"ם
בהלכות מחוסרי כפרה, פרק ד, באמצע הלכה ב, מתאר הרמב"ם תחילה את נתינת דם האשם על המצורע, על תנוך האוזן, בוהן היד, בוהן הרגל והראש. ואחר כך הוא מוסיף דבר שהמשנה אינה אומרת לנו כלל: "ואחר כך יקריב חטאתו ועולתו", אחר כך הוא מקריב את חטאת המצורע ועולתו. דם האשם קודם; רק לאחר שנשלם השלב הזה באים החטאת והעולה.
ממשיך הרמב"ם, שלאחר שכבר ניתן הדם על הבהונות, הכהן קומץ מלוג השמן ויוצק "לתוך כפו של חברו השמאלית", לחלל כף ידו השמאלית של כהן אחר, ואם יצק לתוך כפו שלו, אף זה כשר. שים לב שכאן מפורשת יד שמאל, פרט שמשנתנו משאירה פתוח. אחר כך הוא טובל את אצבעו הימנית, האצבע הסמוכה לאגודל (אצבע היא שמה של אצבע זו), בשמן שבכף, ומזה שבע הזיות כנגד בית קודש הקודשים, וטובל את אצבעו מחדש לפני כל הזיה והזיה. ואם הזה בלי שכיוון כראוי כנגד בית קודש הקודשים, ההזיות כשרות בכל זאת.
אחר כך, ממשיך הרמב"ם, בא הכהן אל המצורע ונותן שמן באותם המקומות עצמם שקיבלו את הדם: תנוך האוזן, בוהן היד הימנית ובוהן הרגל הימנית, "על מקום דם האשם". והשמן שנשאר בכפו, "והנותר מן השמן שבכפו", הוא נותן על ראש המיטהר. כדאי לשים לב ללשון הרמב"ם, "המסתהר", בתי"ו החוזרת של התפעל, בעוד שהתורה כותבת "המטהר". ואם לא נתן שם, "לא כיפר", לא נעשתה כפרה, בדיוק כמו שמלמדת משנתנו. ומשנגמרה עבודת הלוג, מה שנשאר ממנו מתחלק בין הכהנים.
המשנה עצמה
ועתה למשנה עצמה. אנו בשלב שבו כבר ניתן הדם על האוזן, על בוהן היד, על בוהן הרגל ועל הראש. עכשיו הכהן "נוטל מלוג השמן", מאותו לוג שדיברה בו התורה ושהמשנה שתקה עליו עד כה, "ויוצק לתוך כפו של חברו", לתוך כף ידו הכפופה של כהן אחר. איזו יד, המשנה אינה מפרשת, אך הרמב"ם, כפי שראינו, נוקב בשמאל. ומוסיפה המשנה שאם יצק לתוך כפו שלו, "יצא". ואפשר שיש להשתית את פסק הרמב"ם דווקא כאן: כהן העושה זאת בעצמו יוצק בהכרח מימינו לשמאלו, ואין סיבה להניח שהסדר משתנה כשכהן שני אוחז בשמן; אף אצלו משתמשים בכף השמאלית.
הרב מסביר היכן היה הלוג עד כה: הוא הועלה יחד עם האשם למקום השחיטה בצפון, ועמד שם מוכן, שכן שם נעשתה תנופת השמן יחד עם האשם החי. בשלב זה כבר נשחט האשם, מובן, שהרי דמו נדרש לטהרת המצורע. דמו נתקבל במזרק ונזרק על המזבח בידי כהן אחד, ואילו כהן אחר קיבל מקצת הדם בכפו ועשה את נתינת הדם על אוזן המצורע, על בוהן ידו, על בוהן רגלו ועל ראשו.
על "כפו של חברו" מבאר הרב את המקור: הפסוק אומר "ויצק על כף הכהן", יוצק על כף הכהן, ומשמע שהכהן המזה יצק לתוך כפו של כהן אחר. זו לכתחילה. ואם יצק לתוך כפו שלו, יצא בדיעבד.
שבע ההזיות
ממשיכה המשנה: "טבל והזה שבע פעמים", טבל והזה שבע הזיות כנגד בית קודש הקודשים. הרב מפנה ללשון התורה, "שבע פעמים לפני ה'", מזה שבע פעמים לפני ה'. והוא מדקדק לפרש מה אין כאן: הכהן לא הכניס את השמן לתוך ההיכל להזות כנגד הפרוכת, כדרך שנעשה ביום הכיפורים ובאותן חטאות שדמן נכנס לפנים. הוא נשאר בעזרה במרחק מן ההיכל, פנה כנגד בית קודש הקודשים, והזה את השמן על רצפת העזרה. וכפסק הרמב"ם, אף אם לא כיוון בדיוק כלפי מערב, יצא.
"על כל הזיה טבילה", כל הזיה טעונה טבילה לעצמה. מבאר הרב: בכל פעם שבא להזות טבל את אצבעו בשמן מחדש. לא היה לו לטבול פעם אחת ולהעלות שמן מרובה שיספיק לשתיים או שלוש הזיות. "שבע פעמים" נאמר לא רק על ההזיות אלא גם על הטבילות. ומכאן שבע טבילות כנגד שבע הזיות.
השמן על המצורע
"בא לו אצל המצורע", הכהן בא אל המצורע, ו"מקום שנותן את הדם, שם הוא נותן את השמן": כל מקום שקיבל את הדם מקבל עכשיו את השמן, והמקור בלשון "על מקום דם האשם", על מקום דם האשם. ואחר כך "והנותר מן השמן", השמן שנשאר, "של כף הכהן", מן הכף שנעשה בה שימוש, בין שהיא שלו ובין שהיא של חברו, נותנו "על ראש המיטהר לכפר", על ראש המיטהר, כדי שתיעשה לו כפרה.
האם השמן שבראש מעכב?
המשנה נחתמת במחלוקת תנאים. לדעת רבי עקיבא, "ואם לא נתן, לא כיפר": השארת הראש בלא שמן פירושה שלא נעשתה הכפרה, וכך אנו נוקטים. רבי יוחנן בן נורי חולק. לדעתו השמן שבראש אינו אלא "שיירי מצוה", סופה של המצוה, ולפיכך בין שנתן ובין שלא נתן, "כיפר", הכפרה עומדת. אלא שאף הוא מוסיף ש"מעלין עליו", מעלים עליו את הדבר, "כאילו לא כיפר".
מהם שיירי מצוה? אלו שאריות של עבודה. הרי יום הכיפורים: כשגמר הכהן הגדול את ההזיות על מזבח הזהב, הדם הנותר יוצא אל העזרה ונשפך על היסוד בקרן דרומית מערבית של מזבח הנחושת הגדול. בדרך כלל שיירי דם החטאת נשפכים כך, ואם לא נשפכו, הקרבן כשר בדיעבד. רבי יוחנן בן נורי מעמיד את השמן שבראש באותו סוג: נתן או לא נתן, הכפרה חלה. ואף על פי כן מעלין עליו, והרב מבהיר שהעלאה זו היא בשמים. חובתו יצא, אלא שבשמים נרשם שלא קיים את המצוה בהידורה, מן המובחר.
אין אנו נוקטים כרבי יוחנן בן נורי. במקום שלא הגיע שמן לראש המצורע, לא נתכפר לו, שהרי אותה נתינה מסיימת היא חלק ממה שמכפר עליו. הרמב"ם אמנם מביא יוצא מן הכלל אחד, והוא קשור בהמשך משנתנו.
כשהלוג התמעט
ממשיכה המשנה ב"חסר הלוג". הרמב"ם מנסח זאת "נשפך". הדבר טעון הבהרה. פשיטא שהלוג מתמעט במהלך העבודה, שהרי מזים מן השמן כלפי מערב ונותנים ממנו על גוף המצורע, וממילא בכל שלב יש בו פחות מלוג שלם. אין המשנה מדברת בהתמעטות טבעית זו. המקרה הוא שנשפך מקצת השמן ממש. יש שלבים שבהם די למלא את הלוג ולהמשיך, ויש שלבים שבהם צריך להביא לוג חדש לגמרי, והעבודה נמשכת מן המקום שאליו הגיעה, כפי שנראה, ויש בזה מחלוקת תנאים היכן עובר הגבול.
"חסר הלוג עד שלא יצק, ימלאנו": אם התמעט הלוג לפני היציקה, כלומר לפני שנוצק השמן לתוך הכף, פשוט ממלאים אותו. הרב מסביר את הטעם. אין אנו רואים בעצם נתינת השמן לתוך הלוג, שהוא כלי שרת המחזיק לוג בדיוק, שהוא רביעית ההין, את המעשה הקובע את מעמדו כך שחסרון יפסול אותו. היציקה לתוך הכף היא הקובעת אותו ועושה אותו בר פסול בחסרון. לפני אותה יציקה, אם כן, די בהשלמת החסר. "משיצק, יביא אחר בתחילה, דברי רבי עקיבא": משנוצק השמן לתוך הכף, כל שפיכה מחייבת אותו להביא כלי שרת חדש ובו לוג חדש ולהתחיל את העבודה מראשה.
רבי שמעון מעמיד את הגבול במקום אחר: "חסר הלוג עד שלא נתן, ימלאנו". הרב מבין "עד שלא נתן" כקודם שנשלמו שבע המתנות, שבע ההזיות כנגד בית קודש הקודשים. לדעת רבי שמעון, אף לאחר שנוצק השמן לתוך הכף, כל זמן ששבע ההזיות לא נשלמו, אפשר להשלים את החסר במילוי. "משנתן, יביא אחר בתחילה": משנשלמו שבע ההזיות נקבע מעמדו של הלוג, וכל שפיכה מצריכה לוג חדש, והעבודה נמשכת מן המקום שאליו הגיעה. כלומר, רבי שמעון עושה את מתן שבע למעשה הקובע, ולא את היציקה כדעת רבי עקיבא. ואין אנו פוסקים כך.
פסקי הרמב"ם בלוג שנשפך
נפנה עכשיו לרמב"ם, הלכות מחוסרי כפרה, פרק ה, הלכה ה. המקרה: נוצק השמן לתוך כפו, התחיל בהזיות, ואז נשפך הלוג. אם נשפך בשעה ששבע המתנות עדיין לא נשלמו, מביא לוג אחר ומתחיל את שבע ההזיות מראשן. זה פסק כשיטת רבי עקיבא ולא כרבי שמעון, שבשלב זה היה מתיר מילוי בלבד.
ואם נשלמו השבע ורק אחר כך נשפך הלוג, כיוון שהיציקה כבר קבעה את מעמד הלוג, צריך לוג חלופי, והוא ממשיך מן הבהונות, האוזן, בוהן היד ובוהן הרגל. ואם כבר התחיל בבהונות ונשפך השמן קודם שסיימן, שוב מביא לוג אחר ועושה את הבהונות מתחילתן.
וכאן בא פסק מרתק. נניח שנשלמו כל הבהונות, ובכללן בוהן היד ובוהן הרגל, והשפיכה אירעה רק לאחר מכן, לפני שניתן השמן שנשאר בכפו על ראש המיטהר. במקרה כזה אין צורך בלוג נוסף כלל, מפני שהנתינה שבראש אינה מעכבת, והרמב"ם מוכיח זאת מלשון הפסוקים הקוראים לו מה שנותר מן השמן, "והנותר" ו"מיתר השמן".
לכאורה יש בזה סתירה למה שפסק הרמב"ם עצמו לעיל כרבי עקיבא, שאם לא ניתן השמן על הראש אין המצורע מכופר. ושים לב שהרמב"ם נקט את רבי עקיבא בכל חריפותו: לא שמעלין עליו בשמים כאילו לא כיפר, אלא שהמצורע באמת אינו טהור. ואף על פי כן כאן, כשנשפך השמן, הוא פוסק שהמצורע טהור אף שלא ניתן דבר על ראשו.
קושיה זו נדונה אצל אחרונים רבים. הכסף משנה מביא אותה בשם מהר"י קורקוס, ופירוש הרא"ש שואל אותה מעצמו, ושניהם מגיעים לאותו יישוב. לדעת הרמב"ם, רבי עקיבא עושה את הנתינה שבראש מעכבת רק בזמן שהשמן מונח בכף ממש. משאבד השמן, שנשפך והלך, שוב אין הדבר מעכב בדיעבד, ואינו מחויב למלא את הלוג כדי לתת שמן על הראש. וכך נפתרת הקושיה ברמב"ם, ובזה נשלמה משנתנו.