נגעים, פרק י"א, משנה י"א. הפרק הזה עוסק בנגעי בגדים, בנגעים שבבגדים ובחומרים שמהם עושים בגדים, ורוב עניינו סובב על שאלה אחת: מתי שני חלקים של מעשה אחד נחשבים מחוברים זה לזה, עד שנגע שבזה פוסל גם את זה, ומתי כל חלק עומד בפני עצמו. משנתנו מפעילה את השאלה הזאת על מסכת נול שהעבודה בה באמצע, על נימי הסדין ועל האימרה המקושטת של החלוק.
אלו דברי משנתנו, וכמה מן המונחים שבסיפא נתפרש בהמשך:
"נראה בשתי העומד, האורג טהור. נראה באורג, שתי העומד טהור. נראה בסדין, שורף את הנימין. נראה בנימין, הסדין טהור. חלוק (בגד עליון) שנראה בו נגע, מציל (פוטר מן השריפה) את האימריות שבו (את שפתותיו), אפילו הן ארגמן".
שתי העומד והאורג
שתי העומד הם חוטי השתי הזקופים, המתוחים על הנול העומד. המדובר כאן במצב שהאריגה כבר התחילה: בתחתית הנול, אצל כובד התחתון, יש חתיכת בד גמורה, שתי וערב ארוגים יחד, שני טפחים או שלושה של אריג ממש. אלא שאין עתיד להיארג עליו עוד, המלאכה נגמרה, ושאר השתי שנשאר עומד מעליו חשוף, בלי חוטי ערב, סופו להיחתך ולהיזרק. זו כוונת הרב במה שהוא מגדיר כאן את שתי העומד: "שאין עתיד לארוג יותר", שתי שלא ייארג בו עוד.
שתי כזה כשלעצמו ראוי לקבל טומאת נגעים, ואין נפקא מינה אם חוטיו צפופים זה בזה או שיש ביניהם רווחים, שאין הלכה כרבי שמעון שהצריך שיהיו החוטים דחוקים. לפיכך, כשנראה נגע בשתי העומד, נטמא השתי, ואף שהוא באותה שעה גוף אחד עם הבד הגמור התלוי תחתיו בנול, פוסקת המשנה "האורג טהור", החלק הארוג נשאר בטהרתו.
הפוך את המעשה, וההלכה הולכת באותו קו. "נראה באורג, שתי העומד טהור": נראה הנגע בבד הארוג, השתי החשוף שמעליו נשאר טהור, שהרי סופו של אותו שתי להיחתך ולהיזרק בכל מקרה.
סדין ונימיו
"נראה בסדין, שורף את הנימין". הנימין הם החוטים העודפים שנשארו מן האריגה. כשחותכים את שתי העומד, נשארים קצות חוטי השתי בולטים בשפת הבד הגמור, ודרכם לאסוף אותם ולקשור אותם יחד. כל מי שהסתכל בטלית של צמר מכיר אותם: אותן חבילות קטנות של צמר הקשורות יחד ונמשכות לאורך השפה התחתונה הן הנימין, שיירי השתי.
"נראה בסדין, שורף את הנימין". הנימין הם החוטים המיותרים שהאריגה מותירה אחריה. לאחר שנחתך שתי העומד, ראשי אותם חוטי שתי עדיין מזדקרים לאורך שפת הבד המושלם, ורגילים לאסוף אותם ולקשור בקשר. מי שמצוי אצל טלית של צמר ראה אותם: אותם ציציות קטנות של צמר הקשורות לאורך שפתה התחתונה הן הנימין הללו, שרידי השתי.
נראה הנגע בגוף הסדין, נטמא הסדין ודינו בשריפה, והנימין נשרפים עמו, מפני שהם טפלים לסדין.
ובאיזה שיעור של נימין נחשבים הם חלק מן הבגד, זה מפורש בכלים פרק כ"ט משנה א', שם ניתנו שיעורים שונים לבגדים שונים: יש שהשיעור בהם שלוש אצבעות, ויש שש אצבעות, ויש שכל שהוא בכלל. הרא"ש כאן מביא את השיעור של שש אצבעות.
חלוק ואימרתו
"חלוק (בגד עליון) שנראה בו נגע, מציל (פוטר מן השריפה) את האימריות שבו (את שפתותיו), אפילו הן ארגמן". אימריות הן שפת הבגד, רצועת נוי מוגמרת שנתפרה בשוליו ונעשתה מחומר אחר משל הבגד עצמו. נראה נגע בחלוק, ונטמא החלוק ודינו בשריפה, אף על פי כן אותה שפה ניצלת, וכך הדין אפילו כשהשפה של ארגמן.
הרב מפרש "מציל את האימריות" על שפת הבגד, "שאינו שורפו", שאינה נשרפת עמו, ומעמיד את ההלכה על הפסוק. כתבה תורה "ושרף את הבגד", והוסיפה "בצמר או בפשתים". מה באו המילים הנוספות לרבות? ללמד שהשריפה בבגד בצמרו או בפשתיו, ולא בבגד עם כל שפה שיש בו: אין השפה נשרפת עם הבגד אלא כשגם היא צמר או פשתים.
עצם הלשון "מציל" מלמדת. אין הבגד מגן על שפתו, אלא השפה ניצלת מפני שהיא חומר אחר ואינה חלק עצמי מן הבגד. והנה, אם הייתה המשנה מסתיימת בזה, היינו מעמידים את הדין בשפה העשויה מחומר שאינו מקבל נגעי בגדים כלל, כגון משי או חוטי זהב ושאר מיני מתכת. לכך הוסיפה המשנה "אפילו הן ארגמן".
ארגמן הוא צמר שנצבע בצבע ארגמן. הצמר מצד עצמו מקבל נגעי בגדים לגמרי, ומה שמוציא את הארגמן מן הכלל אינו אלא צביעתו, וכבר לימדה אותנו המשנה הראשונה שבפרק זה שהצבועים אינם מקבלים טומאת נגעים. ועדיין היה מקום לומר שאין הפטור הזה אלא בזמן שהחומר עומד בפני עצמו, אבל משנקבע בבגד שנטמא, יישרף עמו. משנתנו פוסקת נגד סברה זו: שפה של צמר ארגמן, אפילו תפורה באותו חלוק עצמו שנראה בו הנגע, נחשבת דבר בפני עצמו, אינה מקבלת את טומאת הבגד שבצדה, ונשארת טהורה.