נגעים, פרק ח, משנה י. נושאו של הפרק הוא הפריחה: בהרת שפשטה עד שכל הגוף נעשה לבן, והכלל הוא שפריחה הבאה מתוך טומאה מטהרת, ופריחה הבאה מתוך טהרה מטמאה. משנתנו מוסיפה גורם נוסף שהיה כאן מתחילה: מחיה, אי של בשר בריא בתוך השטח הלבן, שהיא עצמה סימן טומאה. ונחלקו התנאים כיצד לדון את האדם לאחר שהלבן כיסה את אותה מחיה וחזרו אחר כך ראשי האיברים ונראו שוב.
המעשה
"הבא כולו לבן ובו מחיה כעדשה": אדם בא לפני הכהן וכולו לבן, ובתוך אותו לבן יש מחיה בשיעור עדשה. מחיה בשיעור זה עושה אותו מוחלט, ומן הדין היה על הכהן לטמאו מיד בשעת הראייה.
הרב מציע שתי דרכים לצייר את המעשה, ושתיהן עומדות. לפי הראשונה לא נפסק כאן דין מוחלט כלל: "שלא הספיק להחליטו", לא היה סיפק בידו של הכהן לטמאו, "עד שפרחו בכולו", שהרי המעשה קדם לו וכבר פשט הלבן בכל גופו. ולפי השנייה, אכן החליטו הכהן מחמת המחיה, וכל מה שהמשנה מספרת מכאן ולהלן אירע לאחר אותה הוראה.
ממשיכה המשנה: "פרחה בכולו, ואחר כך חזרו בו ראשי אברים." הנגע פשט בכל עורו, ובתוך כך כיסה גם את המחיה יחד עם השאר. וכיוון שהפריחה בלעה גם את המחיה, הרי זו פריחה הבאה מתוך טומאה, ופריחה כזו מטהרת. אחר כך חזרו ראשי האברים, כלומר קצות האיברים: נראה בהם שוב עור בריא. והשאלה היא אם חזרת הבשר הבריא מחזירה עמה את הטומאה.
רבי ישמעאל
רבי ישמעאל אומר "כחזירת ראשי אברים", שחזרת העור הבריא בראשי האיברים בעניננו דינה כדין "בהרת גדולה", שבה אין חזרה כזו מטמאה את האדם. אין הנגע נעשה מקור טומאה מטעם זה. אלא שהרב מעיר שדין הסגר קיים: מסגירים אותו ומעמידים אותו לראייה, אך אין עליו תורת מוחלט.
רבי אלעזר בן עזריה
רבי אלעזר בן עזריה חולק, וטעמו נעוץ במחיה שהייתה שם מתחילה. הוא מדמה את "חזירת ראשי אברים", חזרת קצות האיברים, ל"בהרת קטנה" שיש בה מחיה, שכן כל בהרת שיש בה מחיה, יהיו מידותיה מה שיהיו, נדונה בתורת בהרת קטנה ובו מחיה. ולפי זה: פשט הלבן וכיסה את המחיה, ונעשה האדם מוסגר; וכשחזר אחר כך ונראה עור בתוך אותה בהרת, אף אם רק בקצות האיברים, הרי אותו בשר גלוי משמש מחיה לעצמו, והוא טמא מוחלט.
נמצא שכל המחלוקת מתמצה בשאלה מעשית אחת: אדם זה מוסגר ועומד בהסגר, או מוחלט וטמא בהחלט?
הפירוש השני של הרב
לצד הפירוש הראשון, שבו הפריחה וחזרת ראשי האיברים קדמו לכל אפשרות שיחליטו הכהן, מביא הרב דרך אחרת: "ועוד יש לפרש", יש עוד דרך לפרש, "דאפילו החליטו במחיה", אפילו כבר החליטו הכהן מחמת המחיה, שהרי מחיה כעדשה די בה להחליט אדם, ואחר כך "ופרחו בכולו", כיסה הלבן את כולו ובכללו את המחיה, "וטהרו", וטיהרו הכהן.
אף במעשה כזה סובר רבי ישמעאל שאין טומאה חוזרת בחזרת ראשי האיברים. וטעמו: אימתי חזרת עור בריא בראשי האיברים לאחר פריחה מטמאה? דווקא כשבאה לו הטהרה בתורת פריחה, מכוחה של הפריחה עצמה, פריחה מתוך טומאה שטיהרה אותו. אבל כאן לא באה לו טהרתו מחמת הפריחה, אלא מחמת שנתמעטה המחיה ונעלמה, שהבהרת כיסתה עליה, "דאילו נתמעטה מחיה טהור", שאף אם הייתה המחיה מתמעטת מאליה היה טהור. וכיוון שהטהרה נשענת על ביטול המחיה ולא על הפריחה, אין גילוי ראשי האיברים שלאחר מכן מבטל אותה.
ועוד נלמד מכאן דבר אחד. העור הבריא הנראה כעת בראשי האיברים צריך שיהיה קטן משיעור עדשה, פחות משיעור מחיה כעדשה; שאם לא כן היה נעשה מחיה לעצמו ומטמאו מטעם זה בלבד.