נגעים, פרק י"ד, משנה י'. פרקנו ליווה את המצורע לאורך כל מהלך טהרתו, והגענו ליום השמיני בבית המקדש. אשמו נשחט, שני כהנים קיבלו את דמו, האחד לכלי שרת והאחד לכפו, ועכשיו את הדם שבכף הכהן יש ליתן על שלושה מקומות מסוימים בגופו של המצורע. משנה זו מלמדת כיצד נעשה הדבר, ומה דינו כשהאברים הדרושים אינם בנמצא.
היכן נפסקו הלכות אלו
הערה אחת לצורך התמצאות לפני שנלמד את המשנה. הרמב"ם מביא את דיני שלב זה שבטהרת המצורע לא בהלכות טומאת צרעת אלא בהלכות מחוסרי כפרה, השייכות לסדר קרבנות. מחוסר כפרה הוא מי שכבר טבל ואף על פי כן חייב עדיין קרבן קודם שיותרו לו קדשים, והמצורע הוא אחד מן הכת הזו יחד עם הזב, הזבה והיולדת. שם מתאר הרמב"ם את סדר הדברים: לאחר שהשלים המצורע את שבעת ימיו בירושלים, גילח תגלחת שנייה וטבל, הוא בא ביום השמיני ומעמידים אותו בפתח שער ניקנור ופניו למערב. זה היה מקומו הקבוע של כל מחוסר כפרה בשעת טהרתו, ושם אף היו משקים את הסוטה את מימיה.
מכניס אבר ואינו נכנס
"הכניס ראשו", מכניס הוא את ראשו לפתח. כיוון שהוא עדיין מחוסר כפרה, הכניסה לעזרה חסומה לפניו. אלא שהמשנה סומכת על הכלל של "ביאה במקצת": הכנסת מקצת גופו אינה בכלל ביאה, ולפיכך ראשו רשאי לעבור את הקו.
הרב מבאר את שני הצדדים הנוגדים שהצריכו סידור זה. מי שמחוסר כפרה אינו נכנס לעזרת ישראל. ומצד שני "ודם האשם היה נפסל ביוצא": דם האשם, אותו דבר עצמו שעל ידו הוא נטהר, נפסל ביוצא משיצא מן העזרה, ואף עזרת נשים דינה כחוץ לעניין זה. המקום היחיד שאפשר היה לעמוד בו הוא שער ניקנור עצמו, הפתח המבדיל בין עזרת ישראל לעזרת נשים. הוא מכניס את ראשו פנימה עד שנותנים את המתנות על תנוך אזנו, וכן את ידו ואת רגלו עד שנותנים את הדם על בוהן ידו ובוהן רגלו. ומובן מאליו לכל אורך הדברים שמדובר בצד הימני.
פירוש "תנוך"
הרב מפרש "תנוך" היינו "גדר אמצעי של אזן": לא השפה העליונה ולא האליה הבשרנית שמלמטה, אלא הסחוס הבולט העובר ביניהם.
התוספות יום טוב מרחיב בזה. הוא מציין שרש"י בפירושו לפרשת מצורע אומר בפירוש שאין לו קבלה מהו התנוך. אחר כך מביא התוספות יום טוב את תורת כהנים בנוסח שהעתיק הרא"ש. המדרש שומע במלה את התיבה "תוך": "ונתן על תוך", יכול יינתן הדם לתוך האוזן? על כך משיבה הדרשה "על נוך". ואם הקריאה "נוך", יכול יינתן על גובה האוזן? על כך בא "תוך". "הא כיצד?" אלא "זה גדר אמצעי", הסחוס שבאמצע. מלה "נוך" אינה מוכרת לנו, אך משמע מכאן ש"תנוך" הוא הרכבה של "תוך" ו"נוך", וזה האחרון מורה כנראה על החלק החיצוני. התוספות יום טוב טורח באורך לבאר מאמר חז"ל קשה זה; מכל מקום זהו המקור לפירושו של הרב.
שלוש הכנסות או אחת
עקוב אחר סדר המשנה. תחילה נכנס ראשו, והכהן נותן "על תנוך אזנו". אחר כך ידו, והכהן נותן "על בוהן ידו". אחר כך רגלו, והכהן נותן "על בוהן רגלו".
וכנגד זה נשנתה דעה חולקת: "שלשתן היה מכניס כאחד", אומר רבי יהודה, את שלושתם היה מכניס בבת אחת. משמע שהיו שם פתחים נפרדים, כך שאוזן, יד ורגל יכלו להיות מוגשים ברגע אחד. הרב מציין שאין הלכה כדעה זו.
מצורע שחסרים לו האברים
שאר המשנה מביא מחלוקת שלושה תנאים. מה דינו של אדם ש"אין לו בוהן יד", אין לו בוהן, או שאין לו "בוהן רגל", או שאין לו "אזן ימנית"? לדעת התנא קמא, "אין לו טהרה לעולמים": לא תהיה לו טהרה כלל. התורה פירטה את גדר האוזן, בוהן יד ימין ובוהן רגל ימין, ובמקום שהמתנות הללו אינן אפשריות, אין דרך להשלים את התהליך. ההפסד המעשי הוא בקדשים. תרומה ומעשר מותרים לו, וכהן במצב זה אוכל תרומה; מה שנחסם לפניו לעולם הוא אכילת קדשים, הבאת קרבנות והכניסה לבית המקדש.
"נותן הוא על מקומם", אומר רבי אליעזר: נותנים את הדם על המקומות שבהם היו האברים, שכן אין לדקדק בכתוב לפי פשוטו ממש, אלא הוא מייעד את האזורים שצריכים לקבל את הדם. הרב כותב שאין הלכה כרבי אליעזר; ההלכה כתנא קמא, ואדם כזה נשאר בלא דרך לטהרה.
רבי שמעון מציע דעה שלישית: אם נתן הכהן את הדם "על של שמאל", על אוזן שמאל, על בוהן יד שמאל ועל בוהן רגל שמאל, "יצא", כלומר כשר בדיעבד. אף כאן פוסק הרב אחרת. המתנות חייבות להיות בימין.
מאימתי חסרו לו
רבים מן המפרשים מבחינים הבחנה עיקרית התלויה בזמן שבו נחסרו האברים. אם איבד אותם זמן רב קודם לכן, בשנים, בשבועות או אף כמה ימים לפני כן, אין הדבר מעכב, והטהרה עדיין בהישג ידו. החיסרון מעכב רק כשהאבדה אירעה לאחר שכבר החל בתהליך טהרתו, בתוך אותם שבעה או שמונה ימים; ואז, כיוון שהלכה כתנא קמא, לא תהיה לו טהרה לעולם.
התפארת ישראל מעיר שלפי זה קשה מן הרמב"ם, "שלא חילק הכא בין נקדעו קודם שנזקק למצוה": אין הוא מחלק שם בין אברים שנחסרו קודם שנתחייב האדם במצווה זו לאברים שנחסרו לאחר שנזקק לה. והוא מניח את הדבר בקושיה, ותשובתה שייכת לדיון אחר.
וכאן מסתיימת המשנה, ועמה חוזר המצורע שהשלים את טהרתו למצבו השלם: הוא נכנס שוב לבית המקדש, חוזר להביא את קרבנותיו, וחוזר לקדשים שנגעו מנע ממנו.