נגעים, פרק י"א, משנה י. הפרק כולו נתון לנגעי בגדים, הנגעים המופיעים בבגדים ובחומרי הגלם שמהם נעשה הבגד. משנתנו עמוסה מונחים טכניים, בתחילה מעולם הטוויה ואחר כך מעולם האריגה, וכיון שמצטיירת צורת הכלים בבירור, ההלכות מתיישבות על מקומן בנקל.
נלך במשנה ביטוי אחר ביטוי. "המעלה מן הפקס לחברתה": המעביר חוט מפקס אחד לפקס שני. "מן הסליל לחברו": או מסליל אחד לסליל שני. "מן הכובד העליונה": או מקנה האריגה העליון של המנור, "לכובד התחתונה", למטה אל הקנה התחתון. וכן "שני דפי חלוק", שני היריעות שמהן מורכב החלוק. בכל אחד מאלה, "שנראה נגע באחד מהן": אם הופיע נגע באחד מן השניים, "הרי השני טהור", חברו נשאר בטהרתו. ומכאן פונה המשנה לשני דברים שכן מקבלים טומאה: "בנפש המסכת ובשתי העומד, הרי אלו מיטמאין", נפש המסכת והשתי העומד מקבלים טומאה. רבי שמעון מגדיר את השני שבהם: השתי, "אם היה רצוף, מיטמא", אינו מקבל טומאה אלא כשהחוטים היו צפופים זה בזה.
כדאי לשים לב לדרך שבה בנויה המשנה. ארבעה מצבים נמנים בזה אחר זה, וההלכה באה רק בסוף הרשימה: "שנראה נגע באחד מהן", כשנראה נגע באחד מבני הזוג, אז "הרי השני טהור", חברו נשאר בטהרתו. פסק אחד זה נועד להיקרא בחזרה אל כל אחד מארבעת המצבים בפני עצמו.
המעלה מפקס לפקס
"המעלה מן הפקס לחברתה": הפקס, כפי שמצינו בפרק זה, הוא הכישור של גלגל הטוויה, חלק העץ שעליו נכרך החוט הטווי. הרב מצייר את התמונה: שתי נשים שותפות בעסק, כל אחת אוחזת פקס שלה, על זו כרוכה אמה של חוט ועל זו שתי אמות, והן רוצות לצרף את חוטיהן לפקס גדול אחד לשם אחסון. הן קושרות חוט מזו לזו ומסובבות, ומעבירות את החוט מפקס לפקס, כך שבאותה שעה חוט אחד מתוח בין השניים. אם נראה עכשיו נגע בפקס אחד, החוט הכרוך על הפקס השני אינו טמא.
המעלה מסליל לסליל
"מן הסליל לחברו": הסליל, כמדומה, שייך לשלב מאוחר יותר, שלב מכירת הסחורה. התפארת ישראל מתאר אותו כקנה דק ובשני קצותיו חתיכת עץ קטנה קבועה, זו מוצבת זקופה וזו מוצבת בזווית ישרה לקנה, כך שכל הכלי עשוי כדי לסובבו. כנראה שהקונים באותם ימים היו מביאים סליל משלהם אל החנות, והמוכרים היו כורכים עליו צמר כפי הכמות שהקונה ביקש.
גם כאן נכרך הצמר מסליל אחד לסליל שני, ולפיכך חוט מחבר את השניים. אם נראה נגע כגריס בצמר של סליל אחד ולא בשל חברו, בין שהסליל שבו הנגע הוא זה המעביר את הצמר ובין שהוא זה המקבל אותו, רק הצמר של אותו סליל טמא והשני נשאר טהור. החוט המתוח ביניהם אינו נחשב חיבור אמיתי.
מן הכובד העליונה לתחתונה
גם כאן עובר צמר מסליל אחד לחברו, וכל זמן שהכריכה נמשכת חוט אחד מגשר בין השניים. אם נמצא נגע כגריס בצמר של סליל אחד וצמרו של האחר נקי, אין הבדל איזה סליל מעביר את הצמר ואיזה מקבלו: הטומאה נשארת בצמר שבו הנגע, וחברו נשאר בטהרתו. החוט המתוח ביניהם אינו נחשב חיבור הלכתי אמיתי.
שני דפי חלוק
המקרה הבא הוא חלוק, מין מעיל הבנוי משתי יריעות. לפי הפשט כל יריעה היא בגד בפני עצמו, והלובש קושר יריעה ליריעה בקשר על כל אחת מן הכתפיים, כך שאין ביניהן אלא קשר שעתיד להיפתח. התפארת ישראל מציע תמונה שניה: במקום שבו נפגשות היריעות הניח האורג חוטי שתי לבד והשמיט את הערב, והשאיר רצועה שאפשר לקרעה בקלות, כדי שהבעל יוכל להרחיב את פתח הצוואר לכל מידה שתנוח לו בלי לקלקל את הבגד. לפי שני הציורים שתי היריעות לא נעשו מעולם אחת, ולכן נגע באחת מהן מותיר את חברתה טהורה.
נפש המסכת
ועכשיו ל"נפש המסכת", הנפש של המסכת. מסכת היא שתי וערב יחד, השתי והערב בשעה שהם מובאים לכלל אחד על המנור הזקוף. ומדוע ייקרא הערב נפש? הרב מלמד שחוט הערב הנמשך בין חוטי השתי עושה לבגד מה שהנפש עושה בתוך הגוף: הוא זה שמחיה את הבגד, והופך חוטים ערומים לאריג. ומוסיף הרב תנאי מהותי: כל זמן שאותם חוטי ערב ראשונים לא נתיישבו כראוי במקומם בצד החלק שכבר נארג, דינם כדין שתי.
הדבר טעון עיון שני, שהרי הפרק כבר קבע ששתי הבגד וערבו שני דברים נפרדים הם, ונגע שנמצא באחד מותיר את השני טהור. אלא שכאן אנו עוסקים בבגד ברגע הראשון והגס שלו, קודם שנעשה דבר כלל: השתי עדיין תלוי רפוי והערב רק נמשך בו בלא שנתקבע. בשלב כזה אין לערב מעמד בפני עצמו והוא נמנה עם השתי, ולכן, כמסקנת הרב, מצטרפים השניים למידת נגע כגריס.
הרב מביא דרך שניה לבאר את הביטוי: מדובר ברגע הראשון של האריגה, כשהאורג המשיך את שני חוטי הערב הראשונים וקיבעם. הלשון למעשה זה, "שתי בתי נירין", מצויה אצלנו במלאכות שבת בדיון על אורג: שני חוטי הערב הראשונים מועברים בין חוטי השתי הזקופים ואחר כך מיוצבים כדי שלא יישמטו לאחור, והעושה כן נקרא "עושה שתי בתי נירין". משנתנו, לפי הבנה זו, מתארת את הבגד קודם שנכנס חוט ערב שלישי, ועד אותה שעה דין הערב כדין שתי. על כך מעיר התוספות יום טוב שהלשון "ג' על ג'", שמשמעה בכל מקום מידה של שלוש אצבעות על שלוש, אין לה כאן שום נגיעה; הכוונה פשוט שהאורג עדיין לא הכניס את חוטו השלישי.
השתי העומד
"ובשתי העומד": לדעת הרב מדובר בשתי כשהוא מתוח מן הכובד העליונה של המנור למטה אל התחתונה, מסודר לאריגה וממתין שיימשך בו הערב. היה מקום לחשוב שכיון שכל חוט עומד בפני עצמו ואין חוט אחד רחב כגריס, אין כאן דבר שאפשר למוד בו נגע כלל. המשנה מלמדת את ההפך. אמת שחוטי השתי חייבים להיות מרוחקים זה מזה, שהרי בלא רווחים לא יוכל הערב לעבור ביניהם, ואמת שאינם דחוקים יחד ליריעה אחת אטומה; ואף על פי כן, "הרי אלו מיטמאין בנגעים", הם מקבלים טומאת נגעים, לפי שכשמצרפים את החוטים כמקשה אחת ניכר בהם נגע כגריס. (בנוסחאותינו יש בביטוי זה גם התיבה "מיד", ויש ששואלים מה מקומה כאן, שכן אינה מתיישבת.)
רבי שמעון חולק. לדעתו שתי העומד אינו מקבל טומאה אלא "אם היה רצוף", שהחוטים דחוקים זה בזה, כל אחד סמוך לחברו, כדרך שאבני רצפה מונחות צמודות זו לזו; ושתי שאינו צפוף בדרך זו, לשיטתו, אינו מקבל טומאה כלל. ואין הלכה כרבי שמעון. אף במקום שהחוטים עומדים מרוחקים, כיון שרואים שבצירופם הם מכסים שיעור של נגע כגריס, הרי הם טמאים בנגעים.