נגעים, פרק י, משנה י. משנה זו חותמת את כל עניין הנתקים. הנתק הוא אחד מארבעת סוגי הנגעים הבאים על האדם, ובשונה משאר הנגעים אין לו כל עניין לבהרת: הוא נשירת שיער במקומות מסוימים, והוא נוהג רק בשני מקומות המכוסים שיער, הראש והזקן.
פרישה המטהרת
המשנה פותחת: "מי שהיה בו נתק כגריס ונִתַּק כל ראשו", מי שהיה בו נתק בשיעור גריס, ואחר כך פשה הנתק עד שהשתלט על כל ראשו ונשר כל שיער הראש, הרי הוא טהור.
הסברה כאן מקבילה לדין מוכר מן הבהרת: פריחה. כשהבהרת פורחת ומלבינה את האדם מכף רגל ועד ראש, ההשתלטות הגמורה עצמה היא סיבה לטהרה ולא לטומאה. גם בנתקים הדין זהה. משעה שהקרחת אכלה את כל הראש, האדם יוצא טהור. וגם ההגבלה זהה: כשם שאין הפריחה מטהרת אלא במקום שהטומאה כבר נקבעה, בין בהחלט מפורש של הכהן ובין לאחר תקופת הסגר, כך גם השתלטות הנתק על כל הראש אינה מטהרת אלא את מי שטומאתו כבר הוחזקה.
הראש והזקן: שני מקומות נפרדים
מכאן פונה המשנה לשני המקומות שבהם יכול נתק להופיע כלל, "הראש והזקן", שיער הראש ואזור הזקן שבפנים. לגבי אותה השתלטות המטהרת פוסקת המשנה שהם "אין מעכבין", אין האחד מעכב את חברו, "זה את זה". כלומר, שני מקומות השיער נידונים בנפרד. פשה הנתק בכל הראש והשאירו קרח, זו השתלטות שלמה והאדם טהור, ואין נפקא מינה שזקנו נשאר כמות שהיה. הפוך את המקרה והדין הוא הדין: זקן שנתרוקן מכל שערו מביא טהרה אף שהראש עדיין בשערו. לעניין זה כל אזור עומד לעצמו, נגע בפני עצמו. כך דעת רבי יהודה, וכך פוסק הרמב"ם להלכה.
הקל וחומר של רבי שמעון
ובאה דעה חולקת. "רבי שמעון אומר": לדעתו שני האזורים אכן "מעכבין זה את זה", זה מעכב את זה. ראש שנתקרח כולו והזקן שומר על שערו אינו מטהר, וכן זקן שנתקרח כולו והראש שומר על שערו.
רבי שמעון דורש בקל וחומר. הוא פותח "ודין הוא", כך מתחייב מן הסברה: הרי "מה אם עור הפנים", עור הפנים, יחד עם "ועור הבשר", עור הגוף. כדי שתהא פריחת הבהרת שלמה צריך הלבן להגיע גם למקומות שאין בהם שיער בפנים, המצח ומקום עצמות הלחיים. אם נשארו אלה בלא לבן אין הפריחה נחשבת; הם מעכבים. וראה שכך הדין אף על פי "שיש דבר אחר", גוף אחר, הוא הזקן, "מפסיק ביניהם", עומד ביניהם ומפריד. ואין אומרים שדי בכך שהפשיון ייעצר באותו קו הפרדה. ועתה השווה, אומר רבי שמעון, "הראש והזקן", שיער הראש והזקן, "שאין דבר אחר מפסיק", שאין ביניהם מפסיק כל עיקר, "אינו דין שיעכבו" "זה את זה"? אם שני אזורים שדבר מפסיק ביניהם מעכבים זה את זה, שני אזורים הסמוכים ממש זה לזה על אחת כמה וכמה, ויש לדרוש קרחת בשניהם. זו סברתו של רבי שמעון, אלא שההלכה המקובלת כרבי יהודה.
אין מצטרפין ואין פושין מזה לזה
המשנה חוזרת אל "הראש והזקן" ומוסיפה דין: הם "אין מצטרפין", אין מצטרפין "זה עם זה". חשוב על מכווה ושחין, שתי פגיעות הדומות זו לזו מאוד ואינן נחלקות אלא לפי הגורם שעשה אותן; ומשום שהם נגעים נפרדים, חצי גריס של זה הסמוך לחצי גריס של זה אינו מצטרף לשיעור שלם. כך גם הראש והזקן. חצי גריס נתק בקצה הראש הנוגע בחצי גריס נתק בקצה הזקן נשאר שני חצאי שיעורים ואינו נעשה גריס אחד של נתק.
ולסיום, "ואין פושין מזה לזה": התפשטות מאזור אחד לחברו אינה נחשבת פשיון. דמיין נתק בשיעור גריס שלם בזקן, במקום שבו נפגש הזקן עם שיער הראש, ואחר כך הוא גדל ונושרות שערות נוספות בצד הראש. אין זו התפשטות זו פשיון כלל. הפוך את הכיוון, נתק שבראש היורד אל הזקן, והדין אינו משתנה.
איזהו זקן?
המשנה מסיימת בתיאור תחומו של אותו אזור. "איזהו זקן?", מה נחשב זקן? "מן הפרק של לחי", מן החיבור שבו מחוברת עצם הלחי, מתחת לאוזן, "עד פיקה של גרגרת", עד אותו בלט קטן שבקנה הנשימה, הבליטה המכונה בפי כל תפוח האדם. כל אותו מרחב, מפרק הלחי ועד הבלט שבגרון, הוא התחום שבו יכול אדם לקבל נתק של זקן.
וכך נסגר מעגל הלכות הנתקים סביב נושא אחד, שיער. נגע זה מודיע על עצמו כשהשיער מתפנה ממקום בראש או בזקן, וטהרתו באה, ומפליא הדבר, כשהשיער מתפנה מכל האזור כולו.