נגעים, פרק ח, משנה ט. הפרק כולו מוקדש לפריחה, כלומר למקרה שבו הבהרת פושה ומכסה את כל גופו של האדם. הכלל השולט בפרק: פריחה הבאה מתוך טומאה מטהרת, ופריחה הבאה מתוך טהרה מטמאה. משנתנו ממשיכה ישירות מן המקרה שנידון לפניה, ואחר כך עוברת לנושא אחר לגמרי: מה מבדיל בין מצורע מוסגר לבין מצורע שהוחלט לטומאה.
פריחה הבאה כאחת
המקרה הוא כזה: הצרעת כיסתה את כל גופו של האדם, ואחר כך נתגלו ראשי איברים, כלומר נראה בהם עור בריא. עכשיו פורחת הצרעת שוב ומכסה את כל הגוף, ובכללו אותם ראשי איברים, "כאחת", בבת אחת. יש מן המפרשים שהבינו שהמילה הזאת מתארת את קצב הפריחה: לא התפשטות אטית ומדורגת, אלא התפרצות פתאומית, נגע ממש שאחז בכל הגוף בבת אחת.
התוצאה נקבעת לפי הכלל של הפרק. פרחה הצרעת על אדם שכבר עמד בטומאתו, הרי היא מטהרת אותו; פרחה על אדם שעמד בטהרתו, הרי היא מטמאה אותו. מכאן שתי הבבות שבמשנה: "מתוך הטהרה", טמא, "ומתוך הטומאה", טהור.
החידוש לפי התפארת ישראל
ואם הפרק כבר נפתח באותו כלל עצמו, מה נתחדש כאן? התפארת ישראל שואל ומיישב. בראש הפרק, לדבריו, נאמרה ההבחנה רק בבהרת רגילה וקטנה שפשתה אחר כך על גופו. משנתנו מרחיבה את אותה הלכה עצמה גם לבהרת גדולה מאוד, כזו שכבר כיסתה אותו מכף רגל ועד ראש ורק ראשי האיברים נשארו נקיים: אף כאן פריחה חדשה הבאה מתוך טומאה מטהרת, והבאה מתוך טהרה מטמאה.
מוסגר ומוחלט: ארבע חובות
כאן עוברת המשנה לנושא חדש: "הטהור מתוך הסגר", מי שנטהר בסוף ימי ההסגר, "פטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הציפורים", פטור מארבע חובות, ואילו "מתוך החלט חייב בכולן", מי שנטהר לאחר שהוחלט לטומאה חייב בכל אחת ואחת מהן.
המפרשים מעירים שהניסוח כאן קשה להבנה יותר מן ההלכה המקבילה במגילה, פרק א משנה ז, שמסדרת את החומר בסדרת הבחנות של "אין בין". אותה משנה מחלקת את העניין לשתי תקופות. בימי הנגע עצמו אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא שני דברים, פריעה ופרימה: המוחלט מגדל שיער פרוע והולך בבגדים קרועים ובראש עטוף כדרך האבלים, והמוסגר פטור משניהם. ובשעת הטהרה אין בין הטהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא שני דברים, תגלחת וציפורים.
תגלחת היא גילוח כל שיער שבגופו בתער. ציפורים הן שתי הציפורים: האחת משתלחת ופורחת לה, והשנייה נשחטת ודמה מעורב במים שמזים מהם על המצורע, על תנוך אוזנו ועל בוהן רגלו.
משנתנו משמיעה את אותה הלכה עצמה, אלא מכיוון הפטור. מי שטהרתו באה בסוף ההסגר היה פטור מפריעה ומפרימה בשעה שישב מוסגר, ופטור מתגלחת ומציפורים בגמר התהליך: אין מעבירים עליו תער, ואין מביאים עליו שתי ציפורים. "מתוך החלט חייב בכולן": מי שהוחלט נושא בכל ארבע החובות, פריעה ופרימה כל זמן שהנגע עליו, ותגלחת וציפורים בשעת טהרתו.
אותה תגלחת ואותן ציפורים שייכות לרגע שבו הוא נטהר. תגלחת שנייה באה אחר כך, לאחר שיסתיימו שבעת ימי הספירה, וביום השמיני טבילתו והבאת קרבנו, דברים שנלמד בפרק האחרון של המסכת, פרק יד.
טומאת ביאה: זה וזה מטמאין בביאה
סוף המשנה: "וזה וזה מטמאין בביאה." בנקודה הזאת המוסגר והמוחלט שווים לגמרי, ששניהם מטמאים בכניסתם. הרע"ב מעמיד זאת על המעשה: ברגע שאדם כזה נכנס לאוהל או לבית, כל מה שנמצא בתוכו נטמא.
מראה כהן: ארבעה הבדלים בין טומאת ביאה לטומאת אוהל
בעל התפארת ישראל היה פוסק גדול. למסכת שבת הקדים חיבור בשם כללי שבת, הצגה מופתית של הלכות שבת, ולנגעים הקדים חיבור בשם מראה כהן. באותו חיבור הוא בוחן את טומאת הביאה של המצורע מול טומאת האוהל של המת, ומעמיד ביניהן ארבעה הבדלים למעשה.
- כמה צריך להימצא שם. המת מטמא את כל מה שנמצא עמו באוהל, ואפילו חלק מן הגופה די בו, ובלבד שיהיה בו כזית. המצורע לעומת זאת מטמא בביאה, ולכן צריך ראשו ורובו, ראשו יחד עם רוב גופו. ומאותו טעם, אם נכנס אחורנית, אותה כניסה הפוכה, ביאה אחרונה, אינה נחשבת ביאה כלל.
- כוחה של מחיצה. במת, אפילו כותל גבוה שבתוך הבית אינו עוצר את הטומאה כשיש בו פתח של טפח על טפח; הטומאה עוברת דרכו ומגיעה למה שמעברו. במצורע, מחיצה רגילה כדרך שהתורה מדברת בה בכל מקום, גבוהה עשרה טפחים, מועילה, והטהור העומד מאחוריה נשאר בטהרתו.
- עובר לעומת שוהה. מת שהעבירוהו תחת אוהל, כל דבר טהור שתחת אותו אוהל נטמא. מצורע עובר, כלומר שעובר תחת כיסוי (כגון כילה הנתונה על גבי כלונסאות) ואינו עומד שם, אינו מטמא באוהל. אבל כניסה לתוך בית היא עניין אחר לגמרי: זו ביאה, והיא מטמאה אפילו כשהוא ממשיך בדרכו.
- דרגת הטומאה. המת מטמא אדם וכלים כאחד ועושה אותם אבי אבות הטומאה; כל אדם וכל כלי שבבית נעשים אבי אבות הטומאה. המצורע הנכנס לבית עושה טומאה קלה הרבה יותר: כל מה שבפנים נעשה ראשון לטומאה בלבד.
נמצא שהמשנה לימדה אותנו שני דברים: שדין פריחה מתוך טומאה ופריחה מתוך טהרה נוהג אף בבהרת שכבר כיסתה את כל הגוף, ושהפער המעשי בין מוסגר למוחלט צר, פריעה ופרימה בימי הנגע ותגלחת וציפורים בשעת הטהרה, ואילו בעניין טומאת ביאה לתוך הבית שניהם שווים לגמרי.