נגעים, פרק י"ד, משנה ט'. הפרק שלנו מלווה את המצורע שלב אחר שלב בדרך טהרתו, והמשנה שלפנינו מביאה אותנו אל שיאו של כל התהליך: יום השמיני, בבית המקדש, שבו מקריבים את האשם ומכינים את דמו למתנות שיינתנו על גופו.
תיקון, והרהור בענין לשון הרע
דבר אחד צריך להעמידו על מקומו לפני שנפתח. בשיעור קודם הובא פסוק שהרמב"ם מביא בסוף הלכות טומאת צרעת, והציון יצא משובש. המקור הוא תהילים, פרק ע"ג, פסוק ט': "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם", נתנו את פיהם בשמים, "וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ", ולשונם מתהלכת בארץ. דוד המלך מתאר כאן את העוסקים בלשון הרע, והמילים משקפות בדיוק את ההידרדרות שהרמב"ם מתאר שם. אין אדם פותח את דרכו בדיבור בהתקפה על הקודש. הוא מתחיל בדברים ארציים וקלי ערך, מדבר בהם כמו שאין ראוי לדבר, ומדרגה לדרגה עולה דיבורו עד שפיו מכוון כנגד שמים ממש.
היכן נמצאות הלכות הפרק הזה
עד כה הפנינו לרמב"ם בהלכות טומאת צרעת. אבל ענייני הפרק שלפנינו נפסקו במקום אחר: בספר קרבנות, בהלכות מחוסרי כפרה. "מחוסר כפרה" הוא מי שכבר טבל ועדיין חייב קרבן כדי שיותרו לו הקדשים, וארבעה הם באותה קבוצה: מצורע, זב, זבה ויולדת.
ההלכה הראשונה שם היא רקע מושלם למשנתנו, והיא מקבצת הרבה ממה שכבר למדנו. "כשירפא הצרוע מצרעתו", לאחר שנרפא הנגע והכהן טיהרו, טהרתו נעשית בעץ ארז, אזוב ושני תולעת, יחד עם שתי ציפורים. אחר כך מגלח את כל שערו וטובל. הרמב"ם לא הזכיר זאת בהלכה זו, אך במשניות למדנו שגם מכבס את בגדיו באותו יום. "אחר כל זאת", משהושלם הכל, יוצא ממקום מושבו ו"יכנס לירושלים", ושם מונה שבעה ימים. ביום השביעי מגלח תגלחת שנייה, בדיוק כראשונה, וטובל שוב, ונשאר טבול יום, שטבילתו מאחוריו ושקיעת חמתו עוד לא באה. משהחשיך ובא יום השמיני, טובל פעם נוספת, היא הטבילה שבה תעסוק משנתנו, ורק אז מקריבים את קרבנותיו.
הרמב"ם עצמו מקשה: מה מוסיפה טבילה נוספת ביום השמיני, והרי טבל אך אמש? ותשובתו: "מפני שהוא רגיל בטומאה". הטומאה הייתה מקום מגוריו של האדם הזה. כל "ימי גלותו", אותה תקופה שהיה מגורש מן המחנה, כל מה שנגע בו נטמא, והוא פשוט חדל להישמר. לפיכך אפשר בהחלט שנטמא שוב אחרי אותה טבילה. ולכן טובל ביום השמיני בעזרת נשים, בחדר הנקרא לשכת המצורעים, וזה נדרש אף שלא היה מסיח דעת, כלומר גם אם לא הסיח דעתו כלל מן הטהרה שקנה בלילה הקודם (הסח דעת כשלעצמו היה מחייבו טבילה חדשה לקדשים).
קרבנות יום השמיני
המשנה שקדמה לשלנו מנתה את מה שהוא מקריב ביום השמיני: חטאת, אשם ועולה. החטאת כשבה, שהחטאות בדרך כלל נקבות, ורק מעטים יוצאים מן הכלל. האשם והעולה שניהם כבש, זכר בן שנתו. מצורע שידו קצרה, "והדל", מביא במקום החטאת והעולה שתי ציפורים, תורים או בני יונה, שניהם ממין אחד, אחת חטאת העוף ואחת עולת העוף. המשנה לא פירשה זאת, אך גם העני אינו נפטר מלהביא כבש לאשמו, ונמצא שאשם מצורע הוא הקרבן היחיד שלו שאין לו תחליף לעולם.
בא לו אצל האשם: תנופה וסמיכה
ועתה משנתנו: "בא לו אצל האשם, וסמך שתי ידיו עליו, ושחטו". הכהן המטפל בטהרתו של המצורע בא אל האשם, סומך עליו שתי ידיו ושוחטו. העושה בכל אלו הוא הכהן, ולא המצורע.
הרב משלים שלב שהמשנה דילגה עליו. התנופה קדמה לסמיכה, שאשם מצורע "טעון תנופה חי", והלכה זו נלמדת מן הפסוקים.
הרמב"ם, בהלכה הבאה בהלכות מחוסרי כפרה, מצייר את התמונה. המצורע עומד מחוץ לעזרת ישראל, פניו למערב, בפתח המזרחי, על מפתן שער נקנור, השער שבצד מזרח המפריד בין עזרת ישראל לעזרת נשים. כל מחוסר כפרה המתטהר עומד על אותו מפתן, ושם גם היו משקים את הסוטה מים המאררים. הכהן אוחז באשם החי עם לוג השמן שהצריכה הפרשה ומניפם בצד מזרח, כדרך כל התנופות. ואם הניף זה בעצמו וזה בעצמו, הבהמה לבדה והשמן לבדו, "יצא", והתנופה עומדת. ואחר כך, כותב הרמב"ם, מביאים את אשם המצורע "עד הפתח"; המצורע מכניס שתי ידיו לעזרה, סומכים על הבהמה, ומיד שוחטים אותה. ומשמע שהסומך הוא הכהן. ושים לב שהרמב"ם אינו נוקט "ושוחט" בלשון יחיד אלא "ושוחטין אותו" בלשון רבים. לשון משנתנו "ושחטו" מורה שהכהן הוא השוחט, ואילו לשון הרמב"ם משמעה שהשחיטה כשרה בכל אדם, שאף זר שוחט קרבן בכשרות.
השגת הראב"ד: היכן נעשתה התנופה
לפי הרמב"ם התנופה נעשית במרחק מן המצורע, ורק אחר כך מביאים את הבהמה אל הפתח. הראב"ד משיג. על הדברים שמביאים את האשם אחר כך הוא כותב: "אמר אברהם: אין כאן אחר כן", אין כאן "אחר כך" כלל. התנופה והסמיכה נעשו במקום אחד ממש, והסמיכה מיד אחרי התנופה. וכך, הוא מוסיף, מלמדת התוספתא, כפי שכבר תיקן למעלה.
שתי טענות כלולות בזה. אחת בענין המקום: האם התנופה נעשתה מרחוק, כדעת הרמב"ם, או במקום הסמיכה ממש, כדעת הראב"ד. והשנייה בענין מי הוא המניף. לרמב"ם ברור שהכהן מניף לבדו. יש ממפרשי המשנה שהבינו שהכהן והמצורע מניפים יחד, שהמצורע מכניס ידיו בפתח השער ומגביה את האשם בשיתוף עם הכהן; ואפשר שגם הראב"ד סובר כך, שהרי משהובאה הבהמה אליהם אין דרך אחרת מעשית, אף שלא אמר זאת במפורש. הרמב"ם בוודאי אינו יכול לסבור כך, שלפי תיאורו הבהמה עומדת רחוק מן המצורע.
שני כהנים מקבלים את הדם
"וקבלו שני כהנים את דמו, אחד בכלי ואחד ביד". שני כהנים מקבלים את הדם, האחד בכלי שרת, מזרק, והשני בידו ממש. הרב מביא את הלימוד מן הפסוק: הכהן לוקח מן הדם ונותן "על תנוך אזן המטהר", על אזנו של המיטהר. נתינת הדם נעשית באמצעות גופו של הכהן, בידו, ולפיכך גם קבלת אותו חלק מן הדם צריכה להיות ביד.
"זה שקבל בכלי", הכהן האוחז בכלי, "זרק על קיר המזבח", זורק את הדם על קיר המזבח. הכלי הוא מה שדורשת זריקת הדם הרגילה, שעבודה זו היא המכשרת את הקרבן: היא המתירה את הבשר בקרבן הנאכל, והמכשירה את החלבים ושאר האימורים למזבח. ומכיוון שהזריקה היא עיקר העבודה, נעשית היא במזרק, כלי קודש.
"וזה שקבל ביד", הכהן השני שהדם בידו, "בא לו אצל המצורע", הולך אל המצורע לתת מן הדם על גופו.
טבילת יום השמיני ושער נקנור
"והמצורע טובל בלשכת המצורעים". טובל בלשכת המצורעים, שהרמב"ם מעמידה בעזרת נשים, ובדיוק בקרן מערבית צפונית שלה. במסכת מדות למדנו על לשכות רבות סביב בית המקדש שנועדו לכל מיני צרכים; בלשכה זו היה, כפי הנראה, מקווה למצורעים.
"בא ועמד בשער נקנור". משם הוא בא ועומד בשער נקנור. הלשכה הייתה בעזרת נשים, ועתה הוא עובר אל השער המפריד בין אותה עזרה לעזרת ישראל. זה השער המפורסם שדלתותיו נראו כשל זהב אף שהיו של נחושת, ומבהיקות כזהב כשהשמש נוגעת בהן. מעשה נקנור שתרם אותן ידוע: אחת מן השתיים הושלכה לים וחזרה לחוף בנס, וכמה נסים מסופרים על הדלתות הללו.
רבי יהודה סובר "לא היה צריך טבילה": לדעתו טבילת יום השמיני מיותרת, "שכבר טבל מאמש", כמו שנאמר "והיה ביום השביעי יגלח, וכבס את בגדיו ורחץ את בשרו במים".
וחכמים חולקים: "הואיל והיה עולה לטומאה", שהאדם הזה היה שקוע בטומאה, כביאור הרמב"ם, ורגיל בימי גלותו שכל מה שנגע בו נטמא, ואפשר שלא שמר על טהרתו בזהירות הראויה ונטמא אחרי אותה טבילה. הספק מחייבו טבילה נוספת. וזו חומרא מדרבנן, טבילה יתרה לפני הקרבנות, ולדעת כמה מן הראשונים טבילה כזו נדרשת ממנו גם לפני שיאכל הוא עצמו קדשים, ולא רק לצורך הבאת קרבנותיו.
ופסק הרב: "והלכה כחכמים". המצורע טובל שוב ביום השמיני, מדרבנן, לפני שמקריבים את קרבנותיו.