נגעים, פרק י"ג, משנה ט. פרק זה עוסק בטומאת בית מנוגע, הבית שנראה בו נגע צרעת. משנתנו מודדת את התנועה בשני כיוונים: מה דינם של אדם טהור או בגד טהור הנכנסים לבית מנוגע, ומה דינם של אדם טמא או בגד מנוגע הנכנסים לבית טהור. בשני הכיוונים המשנה מלמדת כמה צריך להיכנס כדי שהכניסה תיחשב כניסה.
המשנה פותחת באדם. הבבא הראשונה, "טהור שהכניס ראשו ורובו", מציירת אדם טהור המכניס את ראשו יחד עם רוב גופו "לבית טמא", לבית מנוגע, והדין הוא "נטמא". הבבא שאחריה הופכת את התמונה: "וטמא שהכניס ראשו ורובו" מדובר במצורע שהטומאה בגופו עצמו, וכשנכנס שיעור כזה ממנו "לבית טהור", לבית שאין בו נגע, פוסקת המשנה "טימאהו", הבית נטמא על ידו.
מן האדם עוברת המשנה אל הבגד. "טלית טהורה שהכניס ממנה שלש על שלש לבית טמא, נטמאת": טלית טהורה שהוכנס ממנה חלק של שלש על שלש אצבעות לבית מנוגע, הטלית קיבלה טומאה. שיעור מרובע כזה הוא השיעור הקטן ביותר של בד הראוי לקבל טומאה מעיקרו. החלק השני נקרא "וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור, טימאהו": כשהטלית עצמה נושאת את הנגע, די בכזית ממנה בתוך בית שאין בו נגע כדי לטמא את אותו בית. שני החלקים אינם שווים, וזה בכוונה, שהרי כזית הוא שיעור קטן משלש אצבעות על שלש אצבעות.
המסגרת של הרמב"ם
הרמב"ם, בפירוש המשניות, ידע לתמצת משנה לכללים העומדים מתחתיה, וכך הוא עושה כאן. באדם הוא מנסח את היסוד: כל הבא ראשו ורובו, כל מי שהכניס את ראשו יחד עם רוב גופו, נדון כבא כולו, כאילו נכנס כל חלק ממנו לתוך הבית. כלל אחד זה מסביר את שני חלקי הדין הראשון שבמשנה, גם הטהור הנכנס לבית מנוגע וגם המצורע הנכנס לבית שלם.
בבגד לומד הרמב"ם בהיקש. בגד אינו ראוי לקבל נגע צרעת אלא אם יש בו מרובע של שלש אצבעות על כל צד; וכנגד זה, בגד שהוכנס לבית מנוגע אינו קולט כלום אלא אם החלק שנכנס לפנים הוא באותו שיעור עצמו. וכיון שנכנס שיעור זה, אוחזת הטומאה בבגד כולו, אף בשעה שרוב הבד עדיין מחוץ לפתח.
אבל אם הבגד עצמו הוא המנוגע, מן הרגע שנכנס ממנו כזית לבית טהור הרי הוא מטמא את הבית. הרמב"ם מצרף דין זה לחבריו המקבילים: בגדים מנוגעים, וכן האבנים, העצים והעפר של בית מנוגע, כולם מטמאים בביאה בשיעור כזית.
ראינו קודם במסכת מחלוקת תנאים אם טומאתם של דברים אלו צריכה כזית או שדי אף בכל שהוא. אנו פוסקים שצריך כזית. הדוגמה לכך היא מת, שבשרו מטמא בכזית, ואבר שלם מטמא בכל שהוא.
המקור בספרא
ומנין לנו מעיקרא שבגד מנוגע מטמא בביאה? הרמב"ם מביא את הספרא על הפסוק "ולתורת הבגד ולבית", שהזכיר את תורת הבגד ואת תורת הבית יחד. מקיש בגד לבית: התורה העמידה את הבגד בצד הבית. מה הבית מטמא בביאה, אף הבגד מטמא בביאה.
הספרא ממשיך ולוחץ: אין לי אלא בגד, מן ההיקש הזה לבדו לא הייתי יודע אלא בגד צמר. מנין לרבות את כולם, מה מביא את שאר מיני הצרעת, ובהם נגעי אדם? תלמוד לומר, בפסוק העומד בראש כל הפרשה, "זאת תורת נגע צרעת", שנאמר על "בגד הצמר". וכיון שהכתוב כרך את כולם בתורת נגע צרעת אחת, הרי כולם הועמדו בצד הבגד: מה בגד מטמא בביאה, אף כולם מטמאים בביאה.
ביאור הרב
הרב מבאר את שיעורי המשנה. באדם, כל פחות מראשו ורובו אינו נחשב ביאה כלל. בטלית, כיון שנכנסו שלש אצבעות על שלש אצבעות, הרי היא כאילו נכנסה כל הטלית, וכל הבגד טמא. אבל בפחות מכך אין כלום: פחות משלש על שלש אינו מקבל טומאה ואין לו חשיבות הלכתית.
ובטלית מנוגעת שלא נכנס ממנה לבית טהור אלא כזית, מבאר הרב שהבית נטמא לפי שהצרעת הוקשה למת, והמת מטמא בכזית בשר. והעיקרון עצמו, שטלית כזו מטמאה בביאה, בא מן הפסוק המדבר בנשימה אחת על תורת הבגד ותורת הבית, "ולתורת הבגד ולבית": בכך הועמד הבגד בצד הבית, מקיש בגד לבית. וכיון שהבית מטמא בגלוי את כל הנכנס לתוכו, כמו שנאמר "והבא אל הבית", אף הבגד כן. והכתוב "זאת תורת נגע צרעת", שנאמר על "בגד הצמר", מעביר את הדין גם לשאר החומרים, לשתי וערב, ולעורות: מה בגד מטמא בביאה, אף כולן מטמאין בביאה.
נמצא שהמשנה נתנה לנו שני שיעורים ברורים לקחת עמנו: באדם, ראשו ורובו, שכל הנכנס בראשו וברוב גופו נחשב כמי שנכנס כולו; ובבגד, שלש על שלש אצבעות כדי לקבל טומאה מן הבית, אך כזית בלבד כשהבגד עצמו הוא נושא הנגע.