נגעים, פרק יא, משנה ט. הפרק הזה כולו עוסק בנגעי בגדים, הצרעת הבאה על האריג. הכתוב אינו מגביל את הטומאה הזאת לבגד גמור בלבד: לצד "בגד צמר" ו"בגד פשתים" מונה הפסוק גם את ה"שתי" וה"ערב", חוטי האורך וחוטי הרוחב, בין הדברים שיכולים לקבל את הנגע. משנתנו קובעת מאיזה שלב בתהליך העשייה החוטים הללו מתחילים להיות ראויים לקבל טומאה, וכמה חוט צריך להיות שם כדי שהטומאה תיתפוס.
שתי וערב של צמר
המשנה פותחת: "השתי והערב מטמאין בנגעים מיד". מבאר הרב (עובדיה מברטנורא) שמדובר בשתי וערב של צמר, שבהם השניים נבדלים זה מזה בצורה מוכרת: השתי (החוטים הארוכים הנמתחים לאורך המסכת) דק, והערב (החוטים החוצים אותם) עבה מאוד. מכיוון שאפשר להבחין במבט אחד איזה חוט מיועד לאיזה תפקיד, החוטים הם כבר "שתי" ו"ערב" משעה שנטוו, ולדעת תנא קמא הם מקבלים טומאת נגעים מאותו רגע, עוד לפני שנארגו לבגד כלשהו.
"רבי יהודה אומר: השתי משישולק, והערב מיד." רבי יהודה מסכים לגבי הערב אבל לא לגבי השתי. השתי מקבל טומאה רק משישולק, כלומר משיישלק במים חמים כחלק מתהליך הליבון. הרב מציין שיש ספרים שגורסים משישלוף, כלומר משעה שהוא שולף את החוט ומוציאו מן היורה שבה שלקו אותו כדי ללבנו.
רבי יהודה תולה את שיטתו באותו פסוק עצמו, המעמיד בגד צמר ובגד פשתים בצד "שתי" ו"ערב". בגד, הוא מדייק, אינו מיטמא בנגעים אלא לאחר שנגמרה מלאכתו; אותו קנה מידה חייב לחול גם על שתי וערב, שכל אחד מהם אינו מקבל טומאה אלא משנגמרה מלאכתו שלו. וכנראה שחוט של ערב הוא מוצר גמור מיד בצאתו מן הפלך, ואילו חוט של שתי אינו נחשב גמור עד שעבר ליבון.
התפארת ישראל מסביר במה נבדלים השניים. חוטי הערב נדחקים בין חוטי השתי, וחוטי השתי עומדים צפופים זה בזה, מרובים וסמוכים עד שהם מכסים את הערב משני צדי האריג. מכיוון שהערב לא ייראה בפועל לאחר שייארג הבגד, אין מדקדקים כל כך בלבנוניתו; לפיכך מלאכתו נגמרת מיד עם הטווייה, והוא מקבל טומאה מיד. אבל השתי, שעתיד להיראות, אינו גמור עד שילובן.
תנא קמא, הסובר ששניהם מקבלים טומאה מיד, קורא את הפסוק אחרת. המילה "או" שב"או בשתי" מפסיקה ופותחת עניין חדש: הבגד טעון גמר מלאכה, אבל שתי וערב מיטמאין בנגעים מיד משנטוו ונעשו מוכרים כשתי וכערב.
אונין של פשתן
"והאונין של פשתן, משיתלבנו." מבאר הרב שאונין של פשתן הם חבילות של פשתן טווי. כאן אין המשנה מחלקת כלל בין שתי לערב, לפי שבפשתן אין הבדל מוכר בין השניים כמו שיש בצמר. (בצמר ההבדל עשוי להיות במספר החוטים הנשזרים יחד, או שמשתמשים בצמר גס מבהמה אחת לערב ובצמר דק יותר לשתי.) ומכיוון שבפשתן אי אפשר להבחין בין השניים, נותנת המשנה דין אחד לאונין: הם מקבלים טומאה משיתלבנו. הרב מתאר את התהליך: מניחים את האונין בתוך התנור והם מתחממים מן האוויר החם שבתוכו ומתלבנים שם. החום עצמו הוא המלבן, שהוא מוציא את הפסולת שבסיבים.
כמה חוט יהיה על הפכס
ומכאן שואלת המשנה: "כמה יהא בפכס?" הפכס הוא חתיכת העץ, מה שאנו קוראים כרכר או אשווה, ומתאר אותו הרב כעץ שהנשים כורכות עליו את החוט הטווי מן הכוש, הפלך. טווים את החוט ואחר כך מגלגלים אותו על העץ הזה. השאלה היא כמה חוט צריך להיות כרוך עליו כדי שהחוט יקבל טומאת נגעים אם יהפוך לאדמדם או לירקרק, המראות של נגעי בגדים.
המשנה עונה שצריך שיהיה על הפכס חוט כדי לארוג ממנו "שלש על שלש", שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, וכל הלשון היא: "שתי וערב, אפילו כולו שתי, אפילו כולו ערב." השיעור הזה נאמר בין שהחוט הכרוך הוא תערובת של שתי וערב, ובין שהוא כולו שתי, ובין שהוא כולו ערב. אין צורך בשום אריגה: שתי לבדו, או ערב לבדו, מקבל טומאת נגעים כל זמן שיש בו שיעור זה.
פסיקות וקשרים
"היתה פסיקות, אינן מטמאות בנגעים." לפי הרב, המשנה מדברת בפכס שעליו חוטים חתוכים, שנטוו בזמנים נפרדים ונפסקו ואינם חוט אחד רצוף. העובדה שהקטעים האלה מונחים כרוכים זה על זה על הפכס אינה עושה אותם חיבור, ולכן אין מצטרפים לשיעור. אבל אם קשר קושר קטע לקטע, הרי זה נחשב חיבור.
"רבי יהודה אומר: אפילו פסיקה אחת וקשרה, אינה מטמאה." רבי יהודה סובר שאפילו לא היתה אלא פסיקה אחת בכל החוט שעל הפכס וקשרה, אינו מיטמא; הקשר אינו עושה חיבור. התפארת ישראל מפרש את טעמו: משנפסק החוט, אפילו במקום אחד, ואפילו חזר בעליו וקשרו, שוב אינו נחשב חוט טבעי שלם, ולפיכך אינו מקבל טומאה בנגעים.
ומסיים הרב: "ואין הלכה כרבי יהודה." ההלכה כחכמים: קשירת החוטים זה בזה חיבור היא, והחוט מקבל טומאת נגעים.