נגעים, פרק י, משנה ט. נושאו של הפרק הוא הנתק, הנגע הנראה בראש או בזקן. שני סימנים מטמאים את הנתק: שער צהוב, שער שנהפך לצבע זהוב, ופסיון, התפשטות הנתק מעבר לגבולותיו הראשונים. ולעומתם, שער שחור בריא הצומח בתוך הנתק פועל בכיוון ההפוך והוא סימן טהרה. משנתנו מעמידה שאלה חדה: כאשר סימן טהרה כבר עשה את שלו ואחר כך נעלם, ואילו סימן הטומאה עודנו יושב בנתק, מה דינו של אותו אדם?
תנא קמא
המקרה נפתח: "מי שהיה בו נתק" - אדם שהיה בו נתק, "ובו שער צהוב" - ובתוך אותו נתק היה שער צהוב. אדם כזה "טמא": השער הצהוב החליטו. ואז בא שינוי: "נולד בו שער שחור" - צמח בתוך הנתק שער שחור, והדין "טהור", שכן זוג שערות שחורות מטהר (המילה שער בהקשר זה משמעה שתי שערות). אלא שחידושה של המשנה הוא בהמשך: "אף על פי שהלך לו שער שחור" - אף אם נשר אחר כך אותו שער שחור, ונשאר השער הצהוב לבדו בנתק כשהיה, הדין נשאר "טהור".
הרב מבאר את היסוד שמאחורי הדינים הללו. השער הצהוב מטמא בכל שלב שבו הוא מתגלה: בראייה הראשונה, בסוף שבוע ראשון של ההסגר, בסוף שבוע שני, ואף לאחר מכן, לאחר שהכהן כבר פטר את האדם בטהרה. ואילו השער השחור מטהר כשהוא נולד בתוך הנתק, ואפילו צמח רק לאחר שהנתק כבר נעשה, ואפילו אינו מבוצר. אותו תנאי של "מבוצר" (שיעמוד השער במרחק של שתי שערות מקמת הראש, השער הבריא המקיף את הנתק) נדרש רק בשער המישור, שער שקדם לנתק ורק נשתייר בתוכו. שער שנולד מחדש אינו נזקק לכך כלל.
ובסיום דברי המקרה מדייק הרב בלשונו: השער הצהוב כבר נאמרה עליו הוראת טהרה על ידי השער השחור, ולפיכך כוחו לטמא בטל ומבוטל לעולם, אף לאחר שהלך לו השער השחור.
כשההחלטה באה מחמת פסיון
כאן, לפי דרכו של הרב, מחלק התנא קמא בין שני סימני הטומאה. נניח שהחלטתו של האדם היתה על פי פסיון, ואחר כך בא שער שחור וטיהרו על אף ההתפשטות, ולאחר מכן הלך לו השער השחור. עתה חוזר הפסיון וניעור ומטמא אותו מחדש. ההתפשטות לא זזה ממקומה, וכוחה חוזר עמה.
והוא הדין בנתק שפשה, ואחר כך כנס וחזר לתוך גבולו, ולאחר מכן פשה שנית. אין אומרים שנתק שכבר נאמרה עליו הוראת טהרה שוב אין הטומאה חלה עליו. בכל מקום שהסימן הוא פסיון, בין שבאה הטהרה על ידי שער שחור ובין שבאה על ידי כניסת ההתפשטות, בהיעלם סימן הטהרה חוזרת הטומאה.
רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון
כנגד זה עומדת שיטתו של רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון: "כל נתק שטהר שעה אחת" - כל נתק שהיה לו מעמד של טהרה אפילו שעה אחת - "אין לו טומאה לעולם", שוב אין הטומאה חלה עליו כלל. והוא מונה את המצבים אחד אחד: הוחלט בפסיון וכנסה ההתפשטות; או הוחלט בפסיון ובא שער שחור וטיהרו; או הוחלט בשער צהוב ובא שער שחור וטיהרו והלך לו אחר כך השער השחור; או שהמקום שכנס נפתח שוב ונעשה נתק בשנית. בכל אלו, נתק זה נעול מפני הטומאה מאותה שעה והלאה.
הרב מדגיש עד כמה הדבר רחב. אף שסימני הטומאה נמצאים שם בפועל, שער צהוב או פסיון ביניהם, אבד מהם כוחם לטמא. ואין הדין מוגבל לנתק שנטהר בשער שחור ונשאר כמות שהיה: אף אם פשה הנתק לאחר שהלך השער השחור, ואף אם נולד בו שער צהוב חדש, כיון שכבר טעם הנתק טהרה הרי הוא חסין. סימנים שנולדים בו אחר כך אינם מוצאים טומאה להיתלות בה.
רבי שמעון
דעה שלישית מצמצמת את הכלל במידה ניכרת. רבי שמעון מגבילו לסימן אחד ולשער אחד: "כל שער צהוב" שעמד בנתק בשעת הטהרה, "אין לו טומאה לעולם". השער שהיה בנתק בשעה שבא השער השחור הוא השער שלא יטמא עוד לעולם, ולא יותר מכך.
ומכאן שאם נולד שער צהוב אחר באותו נתק לאחר שנשר השער השחור, או שפשה הנתק באותו זמן מאוחר, האדם טמא. רבי שמעון אינו מקבל את הטענה הרחבה שנתק שהיתה לו טהרה שעה אחת נחתם בפני הטומאה לעולם.
ההלכה
הלכה כתנא קמא. אדם שהיה בו נתק ובו שער צהוב והיה טמא, ונולד בתוכו שער שחור ונטהר, וכשנשר אחר כך אותו שער שחור נשאר טהור, לפי שכלשונו של הרב, שער צהוב שכבר נאמרה עליו טהרה שוב אין בו טומאה.
ואף על פי כן, לדעת הרב מחלק התנא קמא בין שני הסימנים שלא בשווה. במקום שההחלטה היתה על פי פסיון, ובא שער שחור וטיהרו, ואחר כך הלך לו השער השחור, הפסיון שנשאר מטמאו מחדש. השער הצהוב שנטהר אינו חוזר לטומאתו, אבל הפסיון חוזר. וכן שער צהוב שנולד מחדש לאחר שהלך השער השחור מטמא אף הוא.
וראוי לציין שאין זו הדרך היחידה בביאור המשנה: התוספות יום טוב מביא את הרמב"ם, שביאורו הולך בדרך אחרת. אנו אחזנו בדרכו של הרב מתחילה ועד סוף, וההלכה, כפי שהוא פוסק, כתנא קמא.