נגעים פרק ח, משנה ח: הבא כולו לבן

נגעים, פרק ח, משנה ח. הפרק הזה עוסק בפריחה, לובן שפושה עד שהוא מכסה את כל גופו של אדם: כשהוא פורח מתוך נגע שהיה כבר מוחלט וטמא הוא מטהר, וכשהוא פורח מתוך נגע שעמד בטהרתו הוא מטמא. עד כאן עסקו המשניות באדם שיש לו כבר עבר עם הכהן, בין בהחלטה ובין בטהרה שבאה לאחר שהשחירו השערות הלבנות או שהלכה לה המחיה. משנתנו פותחת מצב אחר לגמרי: אדם הבא לפני הכהן בפעם הראשונה, קודם כל הסגר וקודם כל החלטה, וכבר הוא מכוסה לובן מכף רגל ועד ראש.

ההלכה הפותחת

"הבא כולו לבן" (haba kulo lavan) "יסגיר" (yaskir). מי שבא לפני הכהן וכבר כולו לבן, מסגירו הכהן. אין דוחין אותו, ואף אין מחליטין אותו מיד.

"נולד לו שער לבן" (nolad lo se'ar lavan) "יחליט" (yachlit). אם באותם ימי הסגר נולדו שתי שערות לבנות בתוך הלובן, הכהן מחליטו. ואף שזו בהרת גדולה המכסה את כל הגוף ולא בהרת קטנה כשל הפרקים הראשונים, סימן שער לבן עושה כאן בדיוק כדרך שהוא עושה שם.

מה מבטל את השער הלבן

עכשיו מונה המשנה את ההתפתחויות שמפקיעות את ההחלטה, ברשימה שהיא כמעט זהה לזו שלמדנו בפרק הראשון בעניין הדברים המפסיקים בין השערות הלבנות ובין הבהרת:

"השחירו שתיהן או אחת מהן" (hishchiru shteihen o achas meihen): שתי השערות חזרו והשחירו, או אפילו אחת מהן.
"התקצרו שתיהן או אחת מהן" (hitztzaru shteihen o achas meihen): שתיהן נתקצרו, או אפילו אחת מהן, פחות מן השיעור שהשערה נקפלת ונגררת במספריים.
"נסמך להן השחין" (nismach lahen hashchin): שחין, שהוא אב טומאה בפני עצמו ואין בהרת שורה עליו, עלה בסמוך לשערות והפסיק בינן ובין הלובן, בין אצל שתי השערות ובין אצל אחת מהן.
"הקיף השחין את שתיהן או את אחת מהן" (hikif hashchin es shteihen o es achas meihen): השחין הקיף את שתיהן או את אחת מהן.
"חלקן השחין" (chilkan hashchin): השחין חילק ביניהן.
והוא הדין ב"מחית השחין" (michyas hashchin), במכווה, שהיא כוויה, וב"מחית המכווה" (michyas hamichvah), ובבוהק.

שחין ומכווה דומין זה לזה מאוד, ואינם חלוקים אלא בסיבתן: המכווה באה מחמת חום ממש, והשחין מחמת מכה או דלקת וכיוצא בהן. כל אחד מאלו, וכן הבשר החי שבתוכן, וכן הבוהק, מפסיק בין השערות ובין הלובן, ובכך מסיר את סימן הטומאה.

מחיה ושער לבן לאחר מכן

ומה יכול להתחדש באותו הסגר? שני דברים בלבד. נראתה חבורת בשר חי במקום מן המקומות שבאותו שטח לבן גדול, או שצמחו בו שערות לבנות, הרי דינו "טמא". ואם עבר השבוע ולא נראה אחד משני הסימנים הללו, דינו "טהור". וראה מה חסר ברשימה: פסיון. אין לפסיון מקום בדינו, שהרי בא אל הכהן כשהלובן כבר מגיע מכף רגל ועד ראש, ואין לנגע לאן להתפשט. אין אפוא מחיה ושער לבן אלא הסימנים היחידים שבהם אפשר להחליטו לטומאה.

ראשי איברים שחוזרים ונראים

אחר כך פונה המשנה להתפתחות נוספת שיכולה לקרות בכל אחד מן המצבים שנזכרו, "וכולן" (vechulan): הרי שראשי האיברים, קצות הגפיים, יצאו לאחר זמן מתחת הלובן ונגלו. אין בכך שינוי במעמדו של האדם; הוא נשאר "כמו שהיו" (kemo shehayu), ממש באותו דין שהיה בו קודם שנתגלו.

הרב מבאר את הדבר בפירוש. הבא כולו לבן מתחילה יכול להגיע לאחד משלושה מצבים: הסגר, או החלטה (כשנמצאו בו שערות לבנות או מחיה), או פטור, כששני שבועות עברו ולא נשתנה דבר ולא נראה סימן טומאה, שהרי פסיון אי אפשר בו. ובכל אחד מאלו, אם לאחר מכן נתגלו ראשי האיברים ונראים בשר, "הרי הן כמו שהיו, טהורים" (harei hein kemo shehayu, tehorim), לפי שאין הבשר שבקצות האיברים נחשב מחיה.

שלוש הדוגמאות של הרב:

בא כולו לבן, והוסגר שני שבועות, ולא נולד בו סימן טומאה, והכהן טיהרו. ואחר כך נתגלו ראשי האיברים. זהו חזרת ראשי איברים "מתוך הפטור" (mitoch hapetur), וטהור.
הכהן החליטו על שם שער לבן, ואחר כך השחירו השערות, ואחר כך נתגלו ראשי האיברים. זהו חזרת ראשי איברים "מתוך החלטו" (mitoch hechleito), וטהור.
בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני, ולא נעשתה החלטה, נתגלו ראשי האיברים. זהו חזרת ראשי איברים "מתוך הסגר" (mitoch hesger), ואף כאן טהור.

לאחר שהציג את שלושת המצבים הללו, מעיר הרב שכך נראית המשנה כשקוראים אותה לאור תורת כהנים, ומוסיף שהרמב"ם הבין את המשנה בדרך אחרת: "לא פירש כן" (lo peirash kein). ומשמע שלדעת הרמב"ם ראשי איברים שנתגלו במצב של הסגר יכולים לטמא את האדם, ודבר זה צריך עיון בלשונו של הרמב"ם עצמו.

פריחה על האיברים שנתגלו

"פרחה במקצתו, טמא" (parchah bemiktzaso, tamei). לאחר שנתגלו ראשי האיברים כבשר בריא, פשה הלובן על מקצתם. טמא, "שהרי פשה הנגע" (sheharei pasah hanega), לפי שזה פסיון ממש.

"פרחה בכולו, הרי הוא טהור" (parchah be'chulo, harei hu tahor). אם אחר כך חזר הלובן וכיסה אותו כולו, טהור. והרב מבאר את סדר הדברים: הפריחה החלקית הראשונה טימאה אותו, ולפיכך כיסוי כל הגוף שבא אחריה הוא פריחה מתוך טומאה, "דהוה ליה פורח מן הטמא" (dehava lei porei'ach min hatamei), והיא מטהרת.

הכול כאן תלוי בסדר האירועים. אילו התגלגלו הדברים בדרך אחרת, כלומר שנתגלו ראשי האיברים ואחר כך כיסה הלובן את כל גופו בפעם אחת, "בבת אחת" (bevas achas), היה טמא, וטמא משום פסיון. והטעם נשען על כלל שכבר מוכר לנו: ראשי איברים מגולים מעכבים את הפריחה. כל זמן שאותן קצות מגולות, אין הלובן הפושה עליהן נחשב כיסוי גוף כלל, ואינו אלא נגע שנתרחב. ולפיכך מסיק הרב שדין הרישא, שפשיטה על מקצת האיברים שנתגלו מטמאה אותו, נוהג באותה מידה גם כשהפשיטה קלטה את כולו: אף באופן זה טמא.

אם כן, ההבחנה היא בזמן. ראשי איברים המגולים מתחילה מעכבים את הפריחה ומשאירים את האדם בטומאתו; ראשי איברים שיצאו ונגלו רק לאחר שהפריחה כבר כיסתה את כל הגוף אינם מבטלים אותה. והטהרה שבסוף משנתנו אינה מושגת אלא בדרך שנתבארה: פשיטה חלקית שמטמאת אותו ועושה אותו כמוחלט, ואחריה כיסוי כל הגוף, שהוא פריחה מתוך טומאה, ומטהרת.