נגעים, פרק ו, משנה ח. חלק גדול מן הפרק עסק בשיעורי הנגע ובמחיה, אותה חלקת בשר בריא המופיעה בתוך הבהרת ומטמאה אותה. משנתנו מלמדת שיש מקומות מסוימים בגוף האדם שבהם המחיה אינה מתפקדת כסימן טומאה כלל.
המשנה פותחת במניין: "עשרים וארבעה ראשי איברים באדם שאינם מטמאין משום מחיה", כלומר יש באדם עשרים וארבעה ראשי איברים, ובאף אחד מהם אין המחיה מביאה לידי טומאה.
מדוע דווקא משום מחיה
התפארת ישראל מעיר על דיוק הלשון. משנתנו מדברת על מחיה, ואילו הרשימה הבאה אחריה מדברת על בהרת. ועוד, שתי הרשימות אינן מוצגות כיחידה אחת רצופה, אלא השנייה נפתחת במילה "אלו", המבדילה אותה לעניין בפני עצמו. משני הדיוקים הללו הוא מסיק שמשנתנו עוסקת במקרה מצומצם אחד: בהרת שהייתה נטמאת מחמת מחיה העומדת בתוכה. בעשרים וארבעה המקומות הללו אין הסימן הזה תופס. אבל אם יופיע באותו מקום עצמו פשיון או שער לבן (שתי שערות), אין למשנתנו מה לומר, ובזה המקומות הללו אכן מיטמאים.
ומה שונה במחיה? כנראה שעור הבריא של המחיה עומד גבוה במקצת מן השטח הלבן של הבהרת שסביבו. התוספות יום טוב מביא במקום אחר את פירוש הרלב"ג על החומש, שהלובן של הנגע הוא מעין איפוש, סוג של ריקבון וכליון של העור. לפיכך עור בריא שנשאר בתוכו עומד ומתרומם מעליו.
והנה התורה אומרת "וראהו הכהן", והדגש הוא על "וראהו", שהכהן צריך לראותו. הרב מבאר שאנו דורשים שהכהן יקלוט את הנגע יחד עם המחיה בראייה אחת, בבת אחת. ראשי האיברים הם משטחים מעוגלים ומשופעים: חלק מן השטח פונה לצד אחד וחלק לצד אחר, וכיוון שהמחיה מוגבהת מעל הבהרת, אין הכהן יכול לתפוס את שניהם במבט אחד. לכן מקומות אלו יצאו מכלל טומאת מחיה.
מניין העשרים וארבעה
"ראשי אצבעות ידים ורגלים": ראשי אצבעות הידיים וראשי אצבעות הרגליים. עשר בידיים ועשר ברגליים, הרי עשרים.
"וראשי אזנים", ראשי האוזניים. התוספות יום טוב מביא את רש"י בקידושין (פרק קמא, דף כ"ה), המפרש שזו שפת האוזן, אותה סחוס המקיף את האוזן מלמעלה ומאחור. הרב מציין שאף שהאצבעות נמנו אחת אחת, עשר ועשר, שתי האוזניים יחד נמנות כאן כפריט אחד. הרי אנו בעשרים ואחת.
"וראש החוטם": ראש האף, והרי עשרים ושתיים. "וראש הגויה": ראש הגיד, עשרים ושלוש. "וראש הדדים שבאשה": ראשי הדדים של אישה, ובזה נשלמים העשרים וארבעה.
הדעות החולקות
"רבי יהודה אומר: אף של איש", רבי יהודה מוסיף גם את ראשי הדדים של האיש. המפרשים מבארים שאין אנו נוהגים כדעתו, לפי שאצל האיש הם קטנים דיים שהכהן יכול לקלוט את כל השטח יחד עם המחיה במבט אחד.
"רבי אליעזר אומר: אף היבולות והדלדולין אינם מטמאין משום מחיה", רבי אליעזר מוסיף לרשימה את היבלות, וכן את הדלדולין, שנתפרשו בדרך כלל כפיסות עור תלויות, מה שאנו קוראים בימינו "תגי עור". הרב מציין גירסה אחרת, "טלטולין": בשר שנתפח כלפי מעלה "כמו תל גבוה", כמין תל מוגבה ("תל" הוא גבעת עפר, כמו בשם העיר תל אביב), למשל הבליטה הנשארת במקום שהיה בו שחין וכיוצא בזה.
לא רבי יהודה ולא רבי אליעזר נתקבלו להלכה. נשארנו אפוא בסך עשרים וארבעה: עשרים בראשי אצבעות הידיים והרגליים, אחד לשתי האוזניים יחד, אחד בחוטם, אחד בגויה, ואחד לראשי הדדים שבאישה.