נגעים, פרק ד, משנה ח. הפרק הזה עוסק בדרכים שבהן סימני הטומאה מצטרפים זה לזה, ובשאלה מתי הנגע שלפנינו הוא עדיין אותו נגע שראינו קודם. עד כה עסקנו בצירוף של שער לבן עם מחיה (מקום של בשר בריא בתוך הנגע). משנתנו עוברת לצירוף של מחיה עם פסיון, כלומר התפשטות הנגע, ומשם לשורה של שינויים בנגע שאפשר שנחשיב בגללם את הנגע כדבר חדש, ואפשר שלא.
לפני שניגש למשנה עצמה, כדאי שיהיה לנגד עינינו טעמו של רבי שמעון במשנה הקודמת. המעשה שנדון שם היה בבהרת שהיא כעשר עדשות: תשע מהן לבנות ובהן שתי שערות לבנות, ובעדשה העשירית מחיה. הלכה אותה מחיה, רבי שמעון מטהר. ואין הלכה כמותו, אלא כחכמים המטמאים. אף על פי כן, התוספות יום טוב מראה לנו מנין נטל רבי שמעון את דבריו. הוא מדייק בלשון הכתוב "ושער": שער אמרה תורה, ולא "שער מקצתו", שער שהולידה בהרת שאינה אלא מקצת. לדעתו צריך שיתלבן השער הלבן מחמת בהרת שלמה כגריס, ולא מחמת מקצתה, כגון תשע עדשות של לובן ומחיה המשלימה את העשירית. זה יסוד דבריו, אף שההלכה למעשה אינה כן.
מדוע מדובר דווקא לאחר ההחלטה
כשהמשנה מצרפת מחיה עם פסיון, בהכרח היא מדברת במי שכבר הוחלט למצורע, וטעם הדבר פשוט. המחיה היא סימן טומאה מן הראייה הראשונה, ולכן אם ראה הכהן מחיה בנגע בבדיקתו הראשונה, מיד היה מחליטו. הפסיון, לעומת זאת, אין לו שום משקל בראייה ראשונה, ואינו מועיל אלא כשחוזר הכהן בסוף שבוע ראשון של הסגר, או בסוף השני.
לפיכך מעמיד הרב את המעשה כך: נראתה בהרת כגריס, והסגירו הכהן שבוע. כלה השבוע ובדק הכהן את הנגע, ומצא בו שני דברים: מחיה, שמחמתה לבדה היה מחליטו אף בראייה ראשונה, ופסיון, שהוא סימן טומאה משעבר שבוע של הסגר. על כן החליטו הכהן למצורע. ועכשיו שואלת המשנה מה דינו אם הלך אחד משני הסימנים.
הלך סימן אחד, חברו מטמאו
פתיחת המשנה היא "הלכה המחיה": אם הלכה המחיה, הדין הוא "טמא מפני הפסיון", שההתפשטות עדיין עומדת במקומה, ואין הבדל אם נראה אותו פסיון בסוף שבוע ראשון של הסגר או בסוף השני. וההמשך, "הלך הפסיון": אם נסתלקה ההתפשטות וחזר הנגע לשיעורו הראשון, הרי "טמא מפני המחיה", שהמחיה שנשארה בתוכו מטמאתו. בין כך ובין כך אין מעמדו כמצורע מוחלט משתנה.
"וכן בשער לבן ופסיון": שער לבן עם פסיון, דינם שווה בדיוק. כיון שנעשתה ההחלטה, מעיר הרב, הליכתו של אחד מן השניים משאירה את חברו בתקפו לטמאו, ומעמדו אינו זע ממקומו: הוא עומד בתורת מצורע מוחלט.
בהרת שהלכה וחזרה
"הלכה וחזרה בסוף שבוע". כאן מצייר הרב מעשה אחר: הסגיר הכהן אדם מחמת בהרת כגריס שלא היה בה סימן טומאה. (הלובן עצמו אינו סימן, אלא הוא המכשיר את הכתם לראייה.) בתוך ימי ההסגר נעלם הלובן כליל, וכשבא הכהן לראותו שנית בסוף השבוע, הרי הוא חזר. ודין המשנה: "הרי היא כמו שהיתה". אין אנו מחשיבים אותה נגע חדש אלא אותו נגע ממש, ולכן, כלשון הרב, מסגירו הכהן הסגר שני, כדרך שהיה מסגירו אילו לא הלכה הבהרת מעולם.
"לאחר הפטור": שההליכה והחזרה היו לאחר שכבר נפטר האיש. הרב משלים את התמונה: בדיקת הכהן בסוף השבוע מצאה שהבהרת הלכה, וכיון שעדיין לא היתה שם, טיהרו. "אם לאחר כן חזרה, תראה בתחילה", וחזרה כאן היינו שחזרה במקומה. עכשיו דנים בבהרת כנגע חדש לגמרי, ורואים אותה מתחילתה. ולמעשה: אם היה האיש מוחלט קודם לכן, מביא קרבנות על אותו נגע ראשון שהלך ממנו והחזירו לטהרתו, ומה שלפניו כעת הוא נגע שני שכל חשבונו מתחיל מבראשית.
שינוי במראה
"היתה עזה ונעשית כיהה, כיהה ונעשית עזה". הרי שהיתה הבהרת לבנה עזה, לובן של שלג, ודהתה למראה חלש ממנו, כסיד ההיכל או כקרום ביצה; או להיפך, שהתחילה במראות הכיהים ונעשתה בהירה. ודינה: "הרי היא כמו שהיתה", שזהותה לא נפגעה. מעבר ממראה לבן אחד למראה לבן אחר אינו טעם להחשיב את הנגע כנגע חדש. ותנאי אחד נלווה לזה, "ובלבד שלא תתמעט מארבע מראות": שלא תדהה עד שתצא מכלל ארבעת המראות ותהיה כיהה מקרום ביצה.
כנסה ופשתה, פשתה וכנסה
"כנסה ופשתה, פשתה וכנסה". הרב מבאר את שני החלקים. בראשון: הסגירו מחמת בהרת כגריס, וכשכלה השבוע ובדקו הכהן, נתכנסה הבהרת לפחות מכגריס. לאחר מכן חזר ונתמלא המקום שפינתה, ולא יותר ממנו כלל; אין הנגע גדול ממה שהיה מעולם. בשני: פשתה הבהרת בסוף שבוע ראשון של הסגר, שהיה בזה כדי להחליטו, אלא שעד שלא הספיק הכהן לגמור את הדין חזר הפסיון ונתכנס, ושוב עמד הנגע על גריסו הראשון ולא יותר.
והמשנה מביאה מחלוקת בשני המקרים. "רבי עקיבא מטמא": לדעתו האיש טמא, "שהרי פשה", שהרי פסיון היה כאן באמת. "וחכמים מטהרין": חכמים מטהרים אותו, שהרי "אין זה פסיון", ואין מה שאירע קרוי פסיון כל עיקר, שכן "הרי הוא כמו שהיתה", ולבסוף אין הנגע גדול משיעורו הראשון. בין שנתכנסה תחילה ואחר כך נתמלאה, ובין שפשתה תחילה ואחר כך נתכנסה קודם שהוחלט, לא נוסף בבהרת דבר. והרא"ש בפירושו מעמיד את שני המקרים לאחר הפטור, לאחר שנמצא טהור ונפטר, והשאלה היא אם מה שעומד לפנינו עכשיו נחשב נגע חדש.
הרב מוציא מדברי חכמים את ההשלכות למעשה. אם בא הדבר לפנינו בסוף שבוע ראשון של הסגר, מסגירו הכהן הסגר שני. ואם בא לפנינו בסוף שבוע שני, והנגע אינו גדול ממה שהיה ואין בו פסיון, פוטרו הכהן והוא טהור, שכן דין בהרת הוא: לא פשתה עד סוף הסגר שני, האיש טהור. והלכה כחכמים.