נגעים, פרק ג, משנה ח. עד כה מנתה המשנה את ארבעת סוגי הצרעת הבאים על גוף האדם: נגע של עור בשר (עור רגיל), נגע היושב על שחין או על מכוה, הנתקים, שהם צרעת מקומות השיער של הראש והזקן, ולבסוף קרחת וגבחת, נגע הקרחת שמלפנים ושמאחור. עכשיו המשנה יוצאת לגמרי מגוף האדם. הצרעת פוגעת גם בחפצים, והמשנה פונה תחילה לבגדים.
ואלו לשונות המשנה עצמה. "הבגדים מיטמאין": הבגדים ראויים לקבל טומאה. וכיצד? מלמדת המשנה "ובשלושה סימנין", בשלושה סימנים, וכל התהליך נפרש "בשני שבועות", על פני שני שבועות. שלושת הסימנים הם "ירקרק", "אדמדם" ו"פסיון". ירקרק הוא ירוק בעוצמה מלאה, ואדמדם אדום בעוצמה מלאה. הלשון העברית מבטאת עוצמה בכפילת השורש, ומן ירוק נעשה ירקרק ומן אדום נעשה אדמדם. בגד שיש בו ירוק סתם או אדום סתם אינו נושא דיוננו כלל; המשנה מבקשת גוון עשיר וכבד של אחד משני הצבעים. פסיון פירושו שהכתם פשה וגדל, והוא אותו סימן עצמו שכבר פגשנו בנגעי הבשר.
לאחר מכן קובעת המשנה לכל סימן את זמניו. "בירקרק ובאדמדם בתחילה": שני הצבעים כבר נחשבים בראייה הראשונה של הכהן, ושוב "בסוף שבוע ראשון", לאחר שעברו שבעת הימים הראשונים, ושוב "ובסוף שבוע שני", לאחר שעברה התקופה השנייה, ואף "ולאחר הפטור", לאחר שכבר נפסקה טהרה. הפסיון לעומתם מנוי רק מסוף התקופה הראשונה והלאה: הוא נחשב בסוף שבעת הימים הראשונים, בסוף שבעת הימים השניים, ולאחר הפטור, אבל לעולם לא בראייה הראשונה. אחר כך מסכמת המשנה את מספר הימים שבדבר, וחשבון זה יעסיק אותנו בסוף.
מדוע הצבעים סימנים בבגד ולא באדם
הרע"ב מעורר קושיה מובנת. כשמנתה המשנה את סימני נגעי האדם, לא מנתה כלל את הצבעים, אף שהפרק הראשון של המסכת טרח מאוד להגדירם. מדוע אין גווני הלבן נמנים בין סימני הטומאה?
תשובתו נוגעת בלב העניין. הלבנוניות שנמנו בפרק הראשון (בהרת עזה כשלג, גוון סיד ההיכל, לובן של צמר לבן, ובקצה החלש שבסולם קרום הביצה, אותו קרום דק שעל הביצה, ועמם הגוונים המעורבים באדום שנחלקו בהם רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אדמדם ופתוך) אינן סימני טומאה כל עיקר. מה שהן קובעות הוא כשירות: ראוי לקבל טומאה, מצב של חשיפה, תנאי מוקדם. אדם עשוי לחיות כל ימיו עם כתם בגודל גריס באחד מאותם גווני לבן, או אף בכתם גדול הרבה יותר, ולא יהיה מצורע כלל, כל זמן שלא פשה, ולא נהפך בו שיער כהה ללבן, ולא נפתחה בתוכו מחיה, ריבוע של בשר בריא. הוא נשאר טהור כל אותו הזמן. צבעים כאלה מחייבים ראייה ולא יותר; הם פותחים את השער לצרעת אך אין הם עצמם צרעת. בבגדים הדבר אחר: ירקרק ואדמדם עצמם נמנים במשנה כסימני צרעת.
מה פירוש "בתחילה" כאן
התוספות יום טוב מעיר עוד דבר. במקומות אחרים בפרק זה, כשסימן כגון שיער לבן (שיער שהיה כהה והלבין) היה מצוי כבר בראייה הראשונה, התוצאה המידית הייתה שהאדם נפסק מצורע מוחלט. כאן אותה מילה נושאת כוח פחות. בלשונו, "אין זה כמו בתחילה" של שאר המקרים, "דכולהו נגעים", שבהם "דכולו להחליט", הראייה הראשונה יכולה להביא להחלט, ואילו "והכא להסגיר", כאן אין היא מביאה אלא להסגר, לסגור את הבגד כמי שעדיין תלוי בספק. והוא מוסיף שהמשנה בכל זאת טרחה להזכיר שלב זה, "ומכל מקום תני לה", "משום פסיון", כדי להעמיד את הצבעים מול הפסיון, שאין לו כוח כלל בתחילה. אם יראה הכהן ממש את הכתם מתפשט בשעת הראייה הראשונה עצמה, עדיין אין הבגד מוחלט. אותה ראייה ראשונה תלויה בצבע לבד, וכל שהצבע עושה שם הוא הסגר.
בסוף ההסגר הראשון
התפארת ישראל מפרט מה מוצא הכהן כשהוא חוזר לאחר שבוע ההסגר הראשון. וזכור שגם כאן צריך הנגע להיות בגודל גריס.
- שניים לרעותא: הכתם עמד בגוונו המקורי, וקל וחומר אם הכהה והתחזק, ונוסף על כך פשה. הכהן פוסקו מוחלט מיד, בשביעי של ההסגר הראשון.
- שניים לטיבותא: הגוון נחלש, שירקרק נעשה ירוק סתם ואדמדם נעשה אדום סתם, וקל וחומר אם נהפך לגוון כשר או נעלם לגמרי, ועם זה לא פשה. בכל אחד מן המצבים הללו מכבסו, מטבילו, וטהר: מכבס את הבגד, מטבילו, והוא טהור.
- אחת לטיבותא בלבד: הגוון עמד, או אף התחזק, והכתם נשאר בגודלו; או שהכתם פשה, אבל גוונו נחלש, שירקרק נעשה ירוק או אדמדם נעשה אדום. הדין אז מכבסו ומסגירו שבוע שנית: מכבסו ומסגירו שבעה ימים נוספים.
ויש לומר זאת בפירוש: כשהבגד נטמא, אינו רק נפסל. הוא חייב שריפה.
בסוף ההסגר השני
לאחר שעברו שני הסגרים, נשארה לכהן אפשרות אחת בלבד לטובה. כותב התפארת ישראל שצריך "דווקא שנשתנה למראה", דווקא שינוי גוון, כזה "שאין בו כלל", שאין בו מאומה מן "ירקרקות או אדמדמיות", מן הירקרקות או האדמדמות. במקרה כזה, "אף שנשאר הכתם בגודלו", אף שהכתם עומד בגודלו ממש, "או גם פסה", ואף אם גדל, כשאין התוספת ירקרקת ולא אדמדמת, אז "מכבסו ומטבילו וטהר": מכבסים את הבגד, מטבילים אותו הפעם במקווה, והוא טהור.
וכל שאר התוצאות הן לרעה. "ואם עמד בעיניו", אם הגוון לא נשתנה, "וכל שכן כשהוסיף ממראיתו", וקל וחומר אם התחזק, וזה אף במקום שלא פשה כלל; וכן "או שפסה אף שהוכה ממראיתו", שפשה אבל גוונו נחלש, שירקרק דהה לירוק או אדמדם לאדום. כל אלה סופם "שורף כל הבגד": הבגד נשרף כולו. בשלב מאוחר זה הדבר היחיד המצילו הוא שהירוק והאדום נעלמו מן הכתם לחלוטין. כל זמן שנשאר בו שמץ של ירוק או אדום, ואפילו חיוור, אין הצלה לבגד.
ונשארה אפשרות אחת נוספת. "אבל כשנשתנה למראה אחרת פסולה": הגוון נהפך לצבע הפסול האחר, "שנעשה מירקרק אדמדם, או איפכא", שירוק עז נהפך לאדום עז או אדום עז נהפך לירוק עז. במקרה כזה, ואין נפקא מינה כלל אם פשה הכתם, "בין שפסה או לא", הדין הוא "קורע מקום הנגע ושורפו": קורע את מקום הנגע מן הבגד ושורף אותו קרע לעצמו. ואשר לשאר, "ושאר הבגד מכבסו או מטבילו וטהר": מכבסו, מטבילו במקווה, והוא טהור.
שני שבועות של שלושה עשר יום
המשנה מוסיפה סעיף אחד: "ולאחר הפטור", לאחר שנפטר. אף לאחר שפסק הכהן שהבגד טהור, אם חזרו סימני הטומאה, טמא.
המשנה חותמת בחשבון הימים: "ומיטמאין בשני שבועות", טומאת הבגדים נפרשת על פני שני שבועות, "שהן שלושה עשר יום", שהם שלושה עשר יום ולא ארבעה עשר. היום השביעי עושה שתי מלאכות: הוא יום ראיית הכהן, והוא בעצמו היום הראשון של התקופה השנייה, ונמצא שעל שבעת הימים הראשונים אין נוספים אלא שישה.
כל זה מפורט מאוד, והרע"ב עצמו מפנה את הלומד לפרקים המאוחרים של המסכת, שבהם נידונה צרעת הבגדים במלואה. משנתנו נותנת לנו רק את המסגרת: שלושה סימנים, שני שבועות, שלושה עשר יום.