נגעים, פרק י"ד, משנה ח'. טהרתו של המצורע נפרסת על פני כמה ימים: ההזאה בציפורים, התגלחת, הטבילה, ולבסוף הקרבנות המשלימים את טהרתו. משנתנו מעמידה אותנו באותו שלב אחרון.
"ביום השמיני": ביום השמיני
המשנה אומרת שביום השמיני הוא מביא את קרבנותיו. הרב מדייק בלשון: הדברים נאמרו דווקא במי שגילח בשביעי, שאז קרבנותיו באים בשמיני. אבל אם התעכב וגילח רק בשמיני, מביא את קרבנותיו בתשיעי, לפי שהתגלחת, שהיא עצמה חלק ממהלך הטהרה, טעונה הערב שמש כשם שהטבילה טעונה הערב שמש. צריך שתשקע חמה בין התגלחת לבין הבאת קרבנותיו.
שלוש הבהמות
שלוש בהמות מן הצאן מוקרבות באותו יום: חטאת, אשם ועולה. ובחירת לשון התורה כאן שווה עיון. בחטאת נאמר "כִּשְׂבָּה", כבשה נקבה, ואילו האשם והעולה נקראים שניהם "כֶּשֶׂב". נמצא שהמצורע מביא שני כבשים זכרים, אחד לאשמו ואחד לעולתו, ועוד כבשה אחת נקבה לחטאתו.
האשם שכאן יוצא מן הכלל. בכל התורה האשם הוא בדרך כלל איל, בן שתי שנים, ואין יוצאים מן הכלל אלא אשם נזיר ואשם מצורע. וההבדל בין כשב לאיל אינו אלא הבדל של גיל: בתוך שנתו הראשונה נקרא כשב, ומחודש שלושה עשר ואילך נקרא איל. באותו חודש שלושה עשר עצמו הבהמה נקראת פלגס, ויש מחלוקת במנחות אם דינו ככשב או כאיל. מכל מקום, אשם מצורע כשב הוא, וכן עולתו.
המצורע העני
התורה נתנה הקלה לדל, מצורע שאין ידו משגת לבהמות הגדולות. הוא מביא במקומן חטאת העוף ועולת העוף, שתי ציפורים, תורים או בני יונה, אחת לחטאת ואחת לעולה.
התפארת ישראל מעיר על נקודה שהרב אינו מביאה כאן: אף העני אינו נפטר מכבש האשם. אשם מצורע בא בכל מקרה, מן העשיר ומן העני כאחד, ואין מתחלפים בעופות אלא החטאת והעולה.
דברי הסיום של הרמב"ם להלכות טומאת צרעת
דרכו הנאה של הרמב"ם לחתום חטיבת הלכות בדברי השקפה ומוסר, וכך הוא עושה גם בסוף הלכות טומאת צרעת (פרק ט"ז, בהלכה האחרונה שלו). מקצת מן הדברים שם כבר שמענו ממנו בפירוש המשניות.
הוא פותח בכך שהמילה "צרעת" היא שם משותף, שם אחד הנושא כמה עניינים שאין ביניהם דמיון כלל. הכתם הלבן שבעור האדם, הבהרת, נקרא בשם זה. ולשיטת הרמב"ם כך גם נשירת השיער מן הראש או מן הזקן בשטח כגריס, וכן מבאר הרב את הנתק, וכך נוקטים רוב המפרשים. רש"י בחומש נראה שחולק. הוא מפרש את הנתק כשם הנגע עצמו, בלי שיהיה בו איבוד שיער. וכפי שמבין הרמב"ן את רש"י, באריכות גדולה, סובר רש"י שאין הנתק נשירת שיער אלא שינוי צבע עם צמיחת שערות צהובות במקומות הגדלים שיער, בראש או בזקן. הרמב"ן חולק עליו בתוקף ובאריכות, ומכריע בדיוק כהבנה שלפיה עבדנו, היא דרכם של הרמב"ם והרב, שהנתק פירושו שנשר השיער. ומלבד נגעי הגוף, גם שינוי צבע הנראה בבגד או בכותלי הבית נקרא בשם צרעת. גם שם השם מושאל: התורה קוראת לבגדים ולבתים באותו שם עצמו שהיא קוראת לאדם שנלקה.
ומצב כזה, ממשיך הרמב"ם, אינו ממנהגו של עולם, אין הוא מדרכי הטבע. "אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע": אות ופלא בא לישראל להזהירם מעוון לשון הרע. מי שמדבר לשון הרע רואה את השינוי מתחיל בכותלי ביתו. חזר בתשובה, נטהר הבית. עמד ברשעו עד שהבית נחלץ, הנגע מתקרב אליו ופוגע במצעות ביתו, בכלים שהוא יושב ושוכב עליהם. חזר בתשובה, טהרו; עמד עד שיישרפו, כדין בגדים מנוגעים, השינוי עובר לבגדים שעליו. וגם כאן התשובה מטהרת. ואם אינו רוצה לשתוק עד שיישרפו אף אותם בגדים, בשרו עצמו משתנה צבעו, "ויצטרע", ונעשה מצורע, מובדל מן המחנה, מסומן בפני הכול ויושב בדד, עד שיחדל מדברי הרשעים, "שהיא הליצנות ולשון הרע", מן הליצנות ומלשון הרע.
ועל זה הזהירה אותנו התורה, אומר הרמב"ם, במה שנאמר "הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת", היזהר בנגע הצרעת, ואחר כך "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה", ציווי לזכור מה עשה ה' למרים בדרך. והתבונן בעניינה. נביאה הייתה. ומי שדיברה עליו היה משה, שהיה גדול ממנה לאין ערוך וצעיר ממנה בשנים; היא נשאה אותו כתינוק והכניסה עצמה בסכנה להצילו מן המים. ואף לא אמרה בו גנות ממש: כל שגגתה שהשוותה אותו לשאר הנביאים. ומשה עצמו לא הקפיד, כפי שהתורה מעידה, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד". ואף על פי כן, "מיד נענשה בצרעת", עונש הצרעת בא עליה מיד.
ואם כן, קל וחומר לבני אדם הטיפשים והרשעים המרבים לדבר בגדולות ובנפלאות מהם, בדברים שאין להם עסק בהם. לפיכך, אומר הרמב"ם, מי שרוצה לכוון את דרכו ראוי לו להרחיק את מושבו מאנשים כאלה ולהימנע משיחה עמם, כדי שלא ייתפס ברשת הרשעים וסכלותם.
ואחר כך הוא מתאר את השלבים שבהם יורדים הליצנים והרשעים. בתחילה פיהם מלא בהבל גמור, כמו שאומר שלמה "וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים", קול הכסיל בא בשפע מילים. ומאותה שיחה בטלה הם באים לדבר בגנות הצדיקים, כלשון הפסוק המתחנן "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק", ייאלמו שפתי השקר המדברות על צדיק בעזות. ומשהתרגלו לכך, הם מתחילים לדבר בנביאים ולהטיל ספק בדבריהם, שנאמר "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי אֱלֹקִים", היו מלעיגים על שלוחי ה', כלומר הנביאים, "וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִיאָיו", בוזים את דבריו ומתעתעים בנביאיו. ומשם הם מגיעים לדבר בה' עצמו, רחמנא ליצלן, ולכפור בעיקר, כמו שהכתוב מספר: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים", תלו בה' אלוקיהם דברים "אֲשֶׁר לֹא כֵן", שאינם אמת כלל.
אחר כך מביא הרמב"ם את הפסוק "שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם", כיוונו את פיהם לשמים, "וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ", ולשונם מתהלכת בארץ. והוא מפרש את הפסוק כתמונה של אותו סדר עצמו: מה הביא אותם לכוון את פיהם לשמים? הלשון שכבר הייתה מתהלכת למטה. מתחילים בדברים בטלים בארץ ומסיימים בדברים כנגד השמים.
וזו, הוא מסביר, שיחת הרשעים, והיא נולדת מן העמידה בקרנות הרחוב, מן ההשתתפות באסיפות עמי הארץ, ומן הישיבה בבתי מִשְׁתֵּה השֵׁכָר והיין. אבל שיחתם של כשרי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בתורה ובחכמה, ולפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידם ומזכה אותם בה, כמו שנאמר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה'", אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, "וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע", והקשיב ה' ושמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. וחותם הרמב"ם "בריך רחמנא דסייען", ברוך הרחמן שסייע בידינו לסיים.
אלו הרעיונות העומדים מאחורי כל מסכתנו. מאחורי כל הלכות בהרת ושער לבן ונתק ובתים ובגדים מנוגעים עומד מסר אחד: אזהרה מלשון הרע ומדיבור בטל ופזיז.