נגעים, פרק יא, משנה ח. הפרק כולו עוסק בנגעי בגדים, בצרעת המופיעה בבגד. משנה קודמת בפרק קבעה הגבלה יסודית: רק בגדים לבנים מקבלים טומאת נגעים, ואילו בגד צבוע אינו מקבל. משנתנו נוטלת את הכלל הזה ושואלת מה דינו של בגד שחלקו לבן וחלקו צבוע, שהרי החלקים הצבועים עומדים לגמרי מחוץ לפרשת נגעים, והחלקים הלבנים כלולים בה במלואם.
המשנה מדברת בקייטא. הרב מבאר שזהו מין בגד הנלבש בימות החום, ותרגומו של קיץ הוא קייטא. ערוך לנר מציע גיזרון אחר: המילה לטינית היא, ומכוונת למה שהיו קוראים מעיל עליון של אישה.
פספסים לבנים ופספסים צבועים
בגד כזה מתואר כמי שיש בו פספסים. המילה נקשרת לפס יד, כף היד השטוחה, שכן רוחבו של כל פס כטפח בקירוב: לבן, אחר כך צבע, ושוב לבן. הרב מצייר בגד המנומר בגוני צבעים שונים, ירוק, שחור, לבן וכיוצא בהם, כולם בחתיכה אחת: כתונת פסים.
וזה הדין: "קייטא שיש בה פספסים צבועים ולבנים, פוסים מזה לזה", בגד קיץ שיש בו פסי צבע לצד פסי לבן, והנגע פושה מפס לפס. הואיל ובגד צבוע כלל אינו בכלל הטומאה, הפשיון שמדובר בו אינו אלא מפס לבן לפס לבן אחר. וזה מה שהמשנה מלמדת: פס הצבע המונח ביניהם אינו מפסיק את החיבור, ומראה נגע שהופיע בפס לבן שני נחשב פשיון אמיתי של הנגע הראשון. וכן הדין הן כשהפשיון מופיע בסוף שבוע ראשון של הסגר והן בסוף שבוע שני, ואין פס הצבע שביניהם מעכב.
שאלת הפספס הלבן היחיד
המשנה ממשיכה בדיאלוג המקביל מאוד לדיון שאנו מוצאים במשניות אחרות. שאלו התלמידים את רבי אליעזר: "והרי הוא פספס יחידי", ומה אם אין בבגד אלא פס לבן אחד? כלומר, כל הבגד צבוע חוץ מפס לבן אחד, וכל אותו פס כבר נהפך למראה נגע. אין בשום מקום לבן נוסף שהנגע יפשה אליו. האם בגד כזה טעון הסגר או לא, שהרי אחת משתי הדרכים לטומאה כלל אינה אפשרית בו?
ענה רבי אליעזר: "לא שמעתי". אין הוא כופר בכך שבגד כזה טעון הסגר; מסורתו אמרה לו שהוא טעון. מה שלא קיבל מרבותיו הוא הטעם, ורבי אליעזר לא היה מורה הלכה שלא שמע מפי רבותיו.
כאן הציע רבי יהודה בן בתירא: "אלמדנו בו", הרשה לי ללמדך בו. הוא ביקש רשות לתת טעם להלכה המקובלת, שפס לבן יחיד, שכולו כבר נהפך למראה נגע ואין בו מקום לפשיון, טעון הסגר בכל זאת. תשובת רבי אליעזר העמידה תנאי: "אם לקיים דברי חכמים, הן", כלומר, כן, בתנאי שביאורך יקיים את מה שהורו חכמים.
הצעתו של רבי יהודה בן בתירא פשוטה הייתה: "שמא יעמוד בו שני שבועות, והעומד בבגדים שני שבועות, טמא." שמא יעמוד הנגע בעינו שבועיים, ונגע בשיעור כגריס ומעלה בבגד העומד בלא שינוי שני שבועות מטמא את הבגד, והוא נשרף. וכיוון שדרך זו לטומאה פתוחה כאן לגמרי, ההסגר נדרש. ענה לו רבי אליעזר: "חכם גדול אתה, שקיימת דברי חכמים", חכם גדול אתה, שקיימת את דברי חכמים.
התשובה נראית כמעט מובנת מאליה, ומזה נשאלת השאלה מה היה הקושי מתחילה. כנראה הנחת השאלה הייתה שכדי שבגד ייכנס לגדר הסגר, צריך שיהיה בו כוח לשתי צורות הטומאה גם יחד, גם לעמוד בעינו שני שבועות וגם לפשות. ואם רק אחת מן השתיים יכולה לחול בו, אולי הבגד יוצא כליל מפרשת נגעים. מסורתו של רבי אליעזר אמרה לו אחרת, אבל בלי טעם. הראה לו רבי יהודה בן בתירא שאין יסוד לחילוק כזה: היכולת לעמוד שני שבועות ולהתחייב שריפה מספיקה בעצמה לחייב הסגר, אף במקום שהפשיון בלתי אפשרי.
שיעור הפשיון
שלושה שיעורים חותמים את המשנה. "הפשיון הסמוך, כל שהוא": כשהמראה פורח ממש בצד הנגע הראשון (האום), אין שיעור למטה; אפילו תוספת מעטה שבמעטה על האום מספקת.
"הרחוק, כגריס": כשהמראה החדש מופיע רחוק מן האום, למשל בצד האחר של הבגד, או פס או שניים משם באותה קייטא מפוספסת שדיברנו בה, אינו נחשב פשיון אלא אם כן יש בו כגריס לעצמו.
"והחוזר, כגריס": שיעור זהה נאמר בנגע החוזר. והמעשה הוא בנגע שכנס, שקרעו את מקום מראה הנגע ותפרו מטלית בנקב, ולאחר מכן חזר הנגע ופרח, בין על המטלית בין במקום אחר בבגד. אף כאן אין הנגע החוזר נחשב אלא אם כן יש בו כגריס.