נגעים, פרק י, משנה ח. הפרק כולו עוסק בנתק, הוא הנגע העולה בראש או בזקן, במקומות שדרך השער לצמוח בהם. שני סימנים מטמאים את הנתק: שער צהוב ופשיון. ויש סימן המעמידו בטהרתו: שער שחור בריא העומד בתוך הנתק. משנתנו ממשיכה דיון שנפתח סמוך לה. שם דובר בשני נתקים העומדים זה בצד זה ורצועת שער מפרידה ביניהם. כאן משתנה צורת הדברים: נתק אחד יושב בתוך חברו, עיגול בתוך עיגול גדול, והמבדיל ביניהם הוא טבעת שער המקיפה את העיגול הפנימי מסביב.
ציור המעשה
פתיחת המשנה מדברת בשני נתקים, האחד עומד "זה לפנים מזה", אחד פנימי ואחד חיצון, ו"שיטה" של שער חוצה ביניהם, שער ש"מפסקת ביניהם". שיטה היא קו או שורה של שער; ובצורה שלפנינו הקו הזה מתעגל ונסגר על עצמו, מקיף את הנתק הפנימי וחוצץ בינו לבין הנתק שמעבר לו.
הרב משלים את המדות. באמצע יושב נתק כגריס. סביבו כרוכה רצועת השער. מעבר לרצועה נמצא הנתק השני, שאף בו יש שיעורו, והוא מקיף את הרצועה מכל צדדיה, חגורת נתק שעביה כעדשה. הטבעת החיצונה הזאת נמדדת בדיוק כדי שתוכל להקיף את השערות המבוצרות.
שני מונחים ראוי שיהיו ברורים לפני שנמשיך. שער שהיה צומח שם מקודם ונשאר במקומו משעלה הנתק נקרא מישור, שער שנותר. הוא משמש סימן טהרה רק כשהוא מבוצר, כלומר סגור ומוקף: הנתק מקיפו מכל רוח, והוא רחוק מקמת הראש, השער שלא נגע בו הנגע, כמלוא מקום שתי שערות.
מלאכת שלמה מעיר שבצורה שלפנינו הנתק החיצון נקי מטומאה מיד, בלא שיצטרך דבר נוסף להתרחש. הטעם: רצועת השער היושבת בתוכו נחשבת, כלפי הנתק החיצון, כמישור המבוצר מכל צדדיו. הרב מפרש את המשנה בדרך אחרת, אך הדין נראה כמלאכת שלמה, שהרי לפנינו שער שנותר העומד בגופו של הנתק החיצון ולא בשפתו.
כשנפרצה הרצועה במקום אחד
"נפרץ במקום אחד, טמא". אם נפסק שער ההיקף בנקודה אחת, הנתק הפנימי נשאר טמא. פרצה פירושה פתח רחב כדי מקום שתי שערות, שהופך את הטבעת הסגורה לקו פתוח.
ומפני מה נשאר הנתק הפנימי טמא? מבאר הרב שאמנם שער שחור עומד בסמוך לו, אלא ששער זה שוב אינו מבוצר: משנפתחה הטבעת בנקודה אחת, אין השורה מוקפת, ולפיכך אינה יכולה לטהר את הנתק שהיא סובבת. אבל הנתק החיצון טהור, שהרי מצדו יש שתי שערות שחורות עומדות מוקפות בתוכו. לשון הרב סובלת גם את פירוש מלאכת שלמה, שהנתק החיצון היה טהור מתחילתו, בשעה שרצועת השער עמדה שלמה באמצעו.
כשנפרצה הרצועה בשני מקומות
שתי פרצות בטבעת מולידות דין טהור, וכאן הסברא פשוטה. אורך השער שיש עתה פתח כמקום שתי שערות משני קצותיו, ודאי מבוצר הוא, ונתק מקיפו מכל סביביו. וזה מטהר אף את הנתק הפנימי.
הרב מסדר את הדברים במעלות: הנתק הפנימי טהור, והחיצון טהור ביתר פשיטות, לפי ששני הנתקים נעשו נתק אחד. ובתוך אותו נתק אחד עומד מה שנשתייר מן השורה, שער המישור שקדם לנגע, ובתוכו שתי שערות שחורות מבוצרות, והן המביאות את הטהרה.
וכמה יהיה רחבה של כל פרצה? שואלת המשנה: "כמה תהא הפרצה?", ומשיבה: "מקום שתי שערות", כדי מקום שתי שערות, וכן בשני הקצוות.
פרצה אחת שיש בה כגריס
ממשיכה המשנה: "נפרץ במקום אחד כגריס, טהור". פרצה יחידה בטבעת, אם יש בה כגריס שלם, מטהרת. הרב מראה כיצד הדבר מתיישב עם הרישא: דין טמא בנפרץ במקום אחד נאמר כשאין בפרצה כגריס. אבל משהגיעה לכגריס, די בפרצה אחת, לפי שכשנתק זה לפנים מזה, שניהם נחשבים נתק אחד, וכל שער שנשתייר הרי הוא מבוצר בתוכו.
תפארת יום טוב שואל את השאלה המזדקרת מאליה. במעשה שנלמד סמוך לכאן, שני נתקים העומדים זה בצד זה, אף פרצה כגריס אינה מטהרת, ואין שערות רצועת ההפסק נחשבות מבוצרות. ומה בין זה לזה? שם, בעבר השני של הרצועה, השער נמשך ומתחבר לקמת הראש, אל שער הראש שלא פשט בו הנתק. חיבור זה מונע ממנו להיות מבוצר. (מהר"ם נותן את ההגדרה: קמת הראש היא שער הראש העומד מחוץ לנגע.)
אבל בענייננו, שנתק אחד מקונן בתוך חברו, הפרצה כגריס עושה דבר אחר: היא מאחדת את שני הנתקים לגוף אחד. והשער שנשתייר נמצא אז בתוך אותו נתק אחד מורחב. ואינו צריך לעמוד באמצעו ממש; די בכך שאינו על הגבול. ומכיון שהוא מוקף, הרי הוא מבוצר, והדין טהור.