נגעים, פרק ח, משנה ז. הפרק כולו עוסק בפריחה, כלומר במקרה שלובן הנגע מתפשט עד שהוא מכסה את כל הגוף. הכלל שיש להחזיק בו לאורך כל הפרק הוא זה: כאשר הלובן הפושה בכל הגוף יוצא מבהרת שכבר הוחלטה, כלומר מנגע שכבר נפסק לטומאה, הפריחה מטהרת; אבל כאשר ההתפשטות באה מבהרת שעמדה בטהרתה, הפריחה מטמאה. משנתנו מיישמת את הכלל הזה באדם שיש עליו שתי בהרות נפרדות, ואחר כך עוברת לכמה פרטים נוספים הקובעים אם נגע נחשב כלל לנגע אחד.
שתי בהרות, אחת טמאה ואחת טהורה
המשנה פותחת: "שתי בהרות, אחת טמאה ואחת טהורה", יש על אדם שני כתמים לבנים, אחד מהם כבר נפסק טמא בידי הכהן והשני עמד בטהרתו. "פרחו מזו לזו, ואחר כך פרחה בכולו, טהור". לובנה של האחת התפשט לתוך חברתה עד שהשתיים נעשו נגע אחד, ורק לאחר מכן כיסה הלובן את כל גופו. במקרה כזה האדם טהור.
האם משנה איזו מהן פרחה לתוך איזו? הרב מבאר שאין בכך הפרש, "בין מטהורה לטמאה" ובין להיפך, שכן משעה שהתמזגו, הטהורה נבלעת בטמאה ומקבלת את דינה. ממילא, כשפרח אחר כך הנגע בכל הגוף, הרי זו פריחה היוצאת מנגע טמא, והיא מטהרת. כך כותב גם הרא"ש, וכן מבין התפארת ישראל. תורת כהנים לומדת דין זה מכפל הלשון שבפסוק, "פרוח תפרח".
המהר"ם מרוטנבורג: סדר הדברים מכריע
התוספות יום טוב מביא כאן הערה של המהר"ם מרוטנבורג (והיא אינה מצויה בכל הדפוסים של הגהות המהר"ם למשניות). המהר"ם קורא את המשנה בדקדוק רב: התנא סידר את המעשים בכוונה בסדר הזה, תחילה "פרחה מזו לזו" ורק אחר כך "פרחה בכולו".
וזה ביאור הדברים. אילו הייתה הבהרת הטהורה שולחת את לובנה תחילה לצד ההפוך, כלומר כלפי חוץ ורחוק מן הבהרת הטמאה, הרי אותה גדילה חיצונית עצמה הייתה נושאת דין טומאה, שהרי היא מתפשטת מנגע טהור, ולא הייתה אחר כך פריחה נקייה של טהרה. אבל במקרה של משנתנו, ששני הכתמים פרחו קודם זה לתוך זה, אפילו אם הטהורה היא שפרחה לתוך הטמאה, הן התמזגו ונעשו נגע אחד עוד לפני שכיסה הלובן את הגוף. לפיכך, כשהתרחש כיסוי הגוף, הוא נחשב כיוצא מן הנגע הטמא, שהטהורה בטלה לטמאה, והאדם טהור.
חצי גריס על כל שפה
המשנה ממשיכה בשאלה אחרת לגמרי: מתי שני רבבי לובן קטנים מצטרפים לנגע בשיעור הנדרש? "בשפתו העליונה, בשפתו התחתונה": יש חצי גריס בהרת על השפה העליונה וחצי גריס על השפה התחתונה. כשהאדם סוגר את פיו, שני החצאים נלחצים זה לזה ולמראית העין הם נראים כגריס שלם במקום אחד. וכן הדין נידון "בשתי אצבעות, בשתי ריסי עיניו", בשתי אצבעות, או בריס העין העליון והתחתון.
וההלכה: "אף על פי שמודבקין זה לזה והן נראים כאחד, טהור". אף שהמשטחים נוגעים זה בזה ולמסתכל הם מציגים מראה של גריס אחד רצוף, אין כאן צירוף, אין הצטרפות. כל רבב נשאר חצי גריס בפני עצמו על אבר משלו, ומה שהעין תופסת כנגע אחד אינו אלא רושם של ראייה, לא מציאות הלכתית.
הבוהק מעכב את הפריחה
ועוד: "פרחה בכולו אבל לא בבוהק", הנגע פשה על כל גופו, אך לא כיסה רבב של בוהק שהיה בו. בוהק, כהגדרת הרב, הוא "מראה לבנונית למטה מארבע מראות", גוון לבנבן כהה מארבעת מראות הלובן המנויים במשנה הראשונה של המסכת, כהה אף מקרום הביצה. ומאחר שאין הבוהק אחד ממראות הנגע, הוא מפסיק את הכיסוי, ולפיכך "מעכב את הפריחה". והאדם טמא, שהרי גופו לא נתכסה כולו באמת.
וכדאי לשים לב לכך בקשר לשאלה שהתעוררה קודם, אם אפשר לדון את הבוהק כמחיה. ממשנתנו מתברר בבירור ששני עניינים נפרדים הם: מחיה היא בשרו הבריא של האדם המבצבץ מתוך הלובן, ובוהק הוא רבב של לבנוניות דהה. ואינם דבר אחד.
בוהק שנתגלה לאחר מכן
הבבא הבאה עוסקת בבוהק המופיע רק בדיעבד. הלובן כבר פשה על כל גופו של האדם, ואחר כך חזרו ראשי האברים (אותם ראשי אברים שנמנו לעיל, המקומות שאינם מטמאים במחיה) וביצבצו מתחת לכיסוי הלבן, כשהם מראים את הגוון הדהה של בוהק, "כמין בוהק". והפסק הוא טהרה. הרב מעיר שאין זו קולא מיוחדת לראשי האברים: הדין הזה עצמו נוהג גם בשאר הגוף. הבוהק מעכב את הכיסוי רק כשהוא נמצא מתחילה; ומשנשלמה הפריחה כל צרכה, הופעתו לאחר מכן אינה גורעת דבר. ואם כן, למה ייחד התנא את ראשי האברים? רק מפני שיהיה צריך להם בבבא המסיימת, שם הם מחדדים את שיטת רבי מאיר במלוא חריפותה.
מחלוקת רבי מאיר וחכמים
"חזרו בו ראשי אברים פחות מכעדשה": לאחר כיסוי הגוף חזרו ראשי האברים ובצבצו כבוהק בשיעור פחות מכעדשה. רבי מאיר מטמא. וחכמים אומרים: "בוהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה ואין סימן טומאה בסוף". רבב כזה של בוהק מעכב את הפריחה כשהוא מצוי מתחילה, אבל אין לו כל משמעות לאחר שהפריחה כבר נעשתה.
הרב מפרש את חריפות שיטת רבי מאיר: אף בראשי האברים, שאינם מטמאים במחיה, ואף במקום שהשטח שנתגלה פחות מכעדשה, כיוון שנראה כבוהק רבי מאיר מטמא, וכל שכן בשאר הגוף. ומצד שני, הבבא הקודמת שבמשנה, שכשחזרו ראשי האברים כבוהק הוא טהור, היא כדעת רבנן ולא כרבי מאיר, כמו שמשמע בתורת כהנים. והשיעור שהוזכר אינו מדויק: רבנן לא דיברו אלא בלשונו של רבי מאיר, אבל באמת הם מטהרים אף כשהבוהק גדול בהרבה מכעדשה, "דאפילו טובא נמי טהור", שהרי בוהק בסוף אינו מעכב לדברי הכול.
וההלכה כחכמים: בוהק שהופיע לאחר שהפריחה כבר כיסתה את הגוף אינו מטמא את האדם, אף אם הוא גדול בהרבה מכעדשה.