נגעים, פרק ו, משנה ז. משנתנו ממשיכה בדיוק באותו מקרה שבו עסקה המשנה הקודמת, ולכן נפתח בהצגתו. דמיינו בהרת גדולה. בתוכה יושבת מחיה של בשר בריא, כעדשה בשטחה, פרוסה כטבעת מרובעת. ובחלל שבמרכז אותה טבעת יושבת בהרת שנייה, כגריס במידתה. הבהרת החיצונה מוחלטת מיד, שהרי מחיה עומדת בתוכה, והפנימית אינה אלא מוסגרת. המשנה הקודמת בררה מה דינה של אותה מחיה כשהיא נכסית, בין מחמת שהבהרת הפנימית פשתה כלפי חוץ ובין מחמת שהבהרת החיצונה פשתה כלפי פנים. וכאן בא רבי שמעון להעמיד גבולות לאותה הלכה.
רבי שמעון: רק כשהמחיה היתה כעדשה מדויקת
"אומר רבי שמעון, אימתי, בזמן שהיא כעדשה מובאת." המילה "מובאת" משמשת כאן במשמעות יוצאת דופן; פירושה מצומצמת, מדודה בדיוק, בשיעור זה ולא יותר.
הרב מעמיד את ה"אימתי" של רבי שמעון כך: באיזה אופן נטהרת הבהרת החיצונה כשהמחיה נמחקת מחמת פשיונה של אחת הבהרות? רק במקום שהמחיה היתה כעדשה בלבד ולא יותר אף כמלוא נימה, שכיוון שנכסתה לא נשתייר ממנה מאומה.
וממשיכה המשנה: "היתה יתירה מעדשה, המותר סימן פסיון לפנימית", אם היה שטח המחיה גדול מכעדשה, אותו עודף משמש פסיון לבהרת הפנימית; "והחיצונה טמאה", והבהרת החיצונה נשארת טמאה. הרב מצייר את התמונה: "אם פשתה הפנימית על אותו מותר, שתיהן להחליט". הבהרת הפנימית לא פשתה אלא על אותו עודף בלבד, ומחיה שלמה כעדשה נשארה במקומה. נמצא שהבהרת החיצונה שומרת על מחייתה, סימן טומאה לכל דבר, והבהרת הפנימית פשתה עתה פסיון. שתיהן טמאות.
שיטה זו עומדת כנגד רבי עקיבא, הסובר שפשיון המתרחש בתוך תחומה של בהרת גדולה אינו פסיון כלל. ואין ההלכה כרבי שמעון כאן, אלא כרבי עקיבא.
מעשה הבוהק
"היה בוהק פחות מכעדשה, סימן פסיון לפנימית ואין סימן פסיון לחיצונה." בוהק הוא כתם לבן כהה, דהה יותר מקרום ביצה, שהוא החיוור שבארבעת גווני הלבן המנויים במשנה הראשונה של הפרק הראשון. ובוהק כשלעצמו אין לו זיקה כלשהי לטומאת צרעת.
הרב מתאר את המקרה: יש בוהק פחות מכעדשה סמוך לבהרת הפנימית, והבהרת החיצונה מקיפה את הבוהק. אם פשתה הפנימית וכיסתה את הבוהק, הרי זה פסיון והפנימית מוחלטת, שהרי זה פשיון כלפי חוץ, מבחוץ. אבל אם החיצונה היא שפשתה וכיסתה את הבוהק, אין זה פסיון לה, שהרי "אין הנגע פושה לתוכו".
ומבאר הרב מדוע דקדקה המשנה לנקוט בוהק פחות מכעדשה: "דאם היה כעדשה היה מיטמא משום מחיה". אילו היה הבוהק כעדשה, היה טמא משום מחיה, שהרי נקטינן שהמחיה מטמאה בכל הצבעים. אבל בפחות מכעדשה אין כאן מחיה, שאין מחיה פחותה מכעדשה. ואף על פי כן יש כאן מקום לדין פסיון לדעת רבי שמעון.
ושים לב למה שמונח ביסוד דברי רבי שמעון: בהרת פנימית, אף שהיא מוקפת מכל צדדיה בבהרת גדולה ממנה, יכולה בכל זאת לפשות פסיון כשר אל שטח שמחוצה לה. ורבי עקיבא, שדעתו היא ההלכה המקובלת, סובר שפשיון המתרחש בתוך תחומה של בהרת גדולה אינו נחשב פסיון כל עיקר.
תוספות יום טוב מקשה על הרב
דברי הרב, שלבנוניתו הדהויה של הבוהק יכולה לשמש אף כצבעה של מחיה, מטרידים את התוספות יום טוב עד מאוד. ולא הרב חידש זאת; אף הרמב"ם פסק כן. אבל ראשונים אחרים, והרא"ש בראשם, דוחים זאת מכל וכל. לדעת הרא"ש, מחיה היינו בשרו הבריא של אותו אדם עצמו בגונו הטבעי. עורו אדמוני, מחייתו אדמונית; עורו שחום כהה, מחייתו שחומה כהה; עורו זיתי, מחייתו זיתית, הכל לפי הגון שיש בעורו הבריא של אותו אדם. ומחיה לבנה לא תיתכן אלא במי שכל גופו הוא אותו לבן דהוי של בוהק, כלומר לבקן.
ואם כן, למה טרחה המשנה לדבר בבוהק כלל? עונה התוספות יום טוב: "והשתא טובא קמשמע לן". הנח מן הרעיון שהבוהק משמש כמחיה, שאינו יכול לשמש כן, ואף על פי כן הזכרת הבוהק משמיעה לנו הרבה. כבר בפרק הראשון של נגעים למדנו שהבוהק מפסיק, "דבוהק מפסיק". במקום שהבוהק מונח בין האום (הנגע המקורי) לבין השטח שאליו פשה הנגע, הוא נעשה חציצה, מחלק ביניהם, והאדם נפטר מטומאת פסיון. ובאה משנתנו ללמד שבוהק פחות מכעדשה אין בכוחו לחלוק ולהציל, והפשיון נחשב פסיון גמור (לדעת תנא זה, רבי שמעון).
וממשיך התוספות יום טוב: "ומצאתי למהר"ם", שבמהר"ם מרוטנבורג מצא סמך לשיטת הרא"ש, אותו ראשון עצמו שלא העלה על דעתו שבוהק ישמש כמחיה. וזהו בדיוק מה שעולה מדקדוק לשון המשנה: הפסיון בא כאן לדיון רק משום שהבוהק פחות מכעדשה. אבל אילו היה הבוהק כעדשה שלמה, אין בכיסויו פסיון, אף לא לבהרת הפנימית, שבוהק בשיעור כזה עושה הפסק בין האום לבין הפשיון החדש, כדרך שלמדנו בפרק הראשון, והוא מונע מן השטח החדש להצטרף לנגע המקורי.