נגעים, פרק ד, משנה ז. נושאו של הפרק הוא סימני הטומאה הנתלים בארבעת המראות, ויש להבהיר נקודה אחת לפני הכל: ארבעת מראות הלובן אינם סימני טומאה כלל. כל תפקידם לקבוע איזה נגע ראוי להיטמא. שלושה הם סימני הטומאה עצמם: שער לבן, שערות שנהפכו ללבנות; מחיה, אי של בשר חי ובריא בתוך הנגע; ופסיון, התפשטות, שאינה נמנית אלא לאחר שעבר שבוע של הסגר, בין ראשון בין שני. משנתנו עוסקת בנגע שיש בו שניים מן הסימנים הללו בבת אחת, ושואלת מה הדין כשאחד מהם הלך לו.
תשע עדשות לובן ועדשה אחת בשר חי
פותחת המשנה: "בהרת כגריס ובו מחיה כעדשה". יש בהרת שיעורה גריס, ובתוכה מחיה בשיעור עדשה אחת.
הרב מספק כאן חשבון מועיל: גריס אחד שווה עשר עדשות. נמצא שהנגע שלנו מורכב מתשע עדשות של בהרת ועוד עדשה אחת של מחיה, ושתיהן יחד משלימות את שיעור הגריס הנדרש. עוד מעיר הרב בפתח דבריו, שאלמלא אותה נקודה של בשר חי היתה לפנינו בהרת רגילה בשיעור גריס שלם.
וממשיכה המשנה: "ושער לבן בתוך המחיה". השערה הלבנה צומחת מתוך המחיה ולא מתוך שטח הלובן של הנגע. במצב כזה אין השערה מטמאה את האדם. כבר בפרק א למדנו שעור חי מפסיק ומבדיל בין השערה לבהרת, ולפיכך שערה שעיקרה במחיה אינה יכולה לשמש סימן טומאה כלל.
כשאחד משני הסימנים הלך לו
עכשיו אומרת המשנה "הלכה המחיה": אם נעלם הבשר החי, נטמא הנגע מפני שער לבן. מה שנשאר הוא גריס שלם של בהרת ושערה לבנה נעוצה בתוכו, וכשחוזר הכהן הוא מחליט את האדם מחמת אותה שערה.
והמקרה ההפוך: "הלך שער לבן", השערה הלבנה נעלמה, בין שנשרה ובין שחזרה להיות שחורה. כאן טמא האדם מפני המחיה.
ועקוב אחר ההיגיון. אף קודם לכן, בשעה שהשערה עוד היתה קיימת, כבר היה טמא מחמת המחיה. היחס פועל בכיוון אחד בלבד: הבשר החי מבטל את השערה, שהרי הוא מונח בין השערה לכתם הלבן, אבל השערה אינה משפיעה כלום על המחיה. בין שיש שער לבן ובין שאין, המחיה סימן טומאה בפני עצמה.
התפארת ישראל נעזר בכך ליישב קושיה של התוספות יום טוב. מדוע משנה המשנה את לשון הפועל? במקום שהלך הבשר החי היא אומרת טמאה מפני שער לבן, ובמקום שהלכה השערה היא אומרת טמא מפני המחיה. מציע התפארת ישראל לנקד את המילה הראשונה טִמְּאָה: הכהן מוציא כאן פסק טומאה חדש על פי השערה, שכן רק ברגע זה קיבלה השערה כוח כלשהו. לעומת זאת כשנשרה השערה, לא נשתנה דבר; מעמדו של האדם נמשך כשהיה, טמא מפני המחיה. מצדה של המחיה, שער לבן העומד לידה אינו מוסיף ואינו גורע.
השגתו של רבי שמעון
"רבי שמעון מטהר". במקום שהלך הבשר החי, מטהר רבי שמעון את האדם, "מפני שלא הפכתו הבהרת", שהרי לא הבהרת היא שהפכה את השערה ללבנה. זכור היכן היתה השערה נעוצה: בבשר החי. סובר רבי שמעון ששער לבן אינו סימן אלא אם הבהרת עצמה היא שהפכה שערה שחורה ללבנה, ושערה הנעוצה בעור בריא לא נהפכה מעולם על ידי הבהרת.
והחכמים חולקים. אף הם מודים שהשערות הלבנות צריכות לצמוח רק לאחר שהנגע על העור, אבל אין הם מצריכים את התנאי הנוסף של רבי שמעון. אם יש שטח של גריס המורכב מבהרת ומחיה יחד, והשערות השחורות שבתוכו נהפכו ללבנות, ההפיכה נחשבת, והנגע נחשב כגורם לה.
המקרה השני: השערה נעוצה בלובן
עד כאן היתה השערה עומדת בבשר החי. עכשיו עוברת המשנה לשערה הנעוצה בלובן עצמו: "בהרת היא ומחיתה כגריס ושער לבן בתוך הבהרת". הבהרת והמחיה שלה באות ביניהן לשיעור גריס, תשע עדשות לובן ועדשה אחת בשר חי, והפעם השערה הלבנה צומחת מתוך הבהרת. שים לב למה שחסר כאן: אין גריס שלם של בהרת לעצמה.
ושוב "הלכה המחיה": אם נעלם הבשר החי, טמא מפני שער לבן. ו"הלך שער לבן": אם נעלמה השערה, טמא מפני המחיה. שינוי הלשון מלמד אותו לימוד עצמו כמקודם. כשהולך הבשר החי, מוציא הכהן פסק טומאה חדש הנשען על השערה; וכשהולכת השערה, טמא הוא בין כה וכה, בדיוק כשהיה, מכוח המחיה. וכל זה בתנאי שהמחיה עומדת כמו שהיא צריכה לעמוד: באמצע הנגע, מרובעת בצורתה, ושלמה ולא מפוזרת לנקודות נקודות.
אף במקרה הזה "רבי שמעון מטהר". ועמדתו כאן מפליאה הרבה יותר. במקרה הקודם היה מקום להבין את סברתו, שהרי השערה עלתה מתוך הבשר החי ואפשר לטעון שעור לבן לא פעל בה כלל. אבל כאן השערה עולה מן הבהרת עצמה, ואף על פי כן מטהר רבי שמעון: "מפני שלא הפכתו בהרת כגריס", שהרי לא הפכה אותה ללבנה בהרת בשיעור גריס. לדעתו אין די בכך שהשערה עומדת בעור לבן; העור הלבן שהיא עומדת בו צריך להיות בשיעור גריס שלם. ובנגע שלנו אין הגריס מתמלא אלא בעזרת המחיה, והמחיה, אף שהיא משלימה את השיעור, אינה בהרת.
וחותמת המשנה בהודאתו של רבי שמעון: ומודה, הוא מודה, שאם יש גריס שלם של לובן במקום שער לבן, באותו מקום ממש שבו עומדת השערה הלבנה, האדם טמא. כלומר, אף כשנמצאת מחיה במקום אחר בתוך הנגע, כל זמן שהשערה מוקפת שטח של גריס מן המראה הלבן עצמו, מודה רבי שמעון שמשהלכה המחיה טמא.
והערה אחרונה להלכה: בשתי המחלוקות הללו אין הולכים אחר רבי שמעון. אין הלכה כרבי שמעון, ובשני המקרים של משנתנו הנגע טמא.