נגעים, פרק ג' משנה ז'. פרק זה מונה את ששת מיני הנגעים: ארבעה מינים הנראים בגופו של אדם, אחד הנראה בבגדים ואחד הנראה בבתים. המשנה שלפנינו עוסקת בנגעים שבראש שנשר שערו, בשני המקומות הנקראים קרחת וגבחת.
פותחת המשנה: "הקרחת והגבחת". הרב מפנה אותנו להמשך, ומעיר ששני מונחים אלו מתבארים בהגדרתם המלאה לקמן במסכת, בפרק עשירי, שם המשנה עצמה מפרטת איזה מקום נחשב קרחת ואיזה נחשב גבחת. לעת עתה נסמוך על מה שכבר עלה לנו: קרחת היא המקום שאין בו שער בצדו האחורי של הראש, וגבחת היא המקום שאין בו שער בצדו הקדמי.
שני שבועות ושני סימנים
"מטמאות בשני שבועות ובשני סימנים: במחיה ובפסיון". נגעים אלו מטמאים את האדם במשך שני שבועות, ובשני סימנים.
המדובר באיש שנשר שערו, ונראתה בקרקפתו החשופה כתם שנשתנה מראהו, בין מלפנים ובין מאחור. לנגע כזה שני סימני טומאה. האחד מחיה: רצועה של בשר בריא וחי שנשתיירה בתוך המקום שנשתנה מראהו, בדיוק כמו שמצינו בנגעי העור, בבשר, ששם מרובע של בשר חי עומד בתוך הנגע. והשני פסיון: התפשטות הכתם מעבר לגבולותיו הראשונים.
אימתי כל סימן מועיל
"במחיה בתחילה, ובסוף שבוע ראשון, ובסוף שבוע שני, לאחר הפטור". המחיה, אותו אי של בשר חי, מהווה סימן טומאה בארבעה זמנים: בשעה שהכהן רואה את הנגע בתחילה; בסוף שבוע ההסגר הראשון; בסוף השבוע שלאחריו; ואף לאחר שטיהר הכהן את האיש, אם נראתה המחיה אחר כך, "לאחר הפטור".
"ובפסיון בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור". אבל התפשטות הכתם אינה יכולה להיות סימן בראייה הראשונה, שהרי עדיין אין שיעור מוקדם שנוכל למוד ממנו ולהכיר בו תוספת. הוא מטמא בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, או לאחר שניתן הפטור.
שלושה עשר יום
מסיימת המשנה: "ומטמאות בשני שבועות שהן שלושה עשר יום". הטומאה יכולה להיראות במשך שני שבועות, ושבועות אלו מצטרפים לשלושה עשר יום ולא לארבעה עשר. שבעה ימים הם התקופה הראשונה, ואותו יום שביעי, שבו הכהן רואה שוב, נחשב גם ליום ראשון של התקופה שלאחריו. מבנה זה של שני שבועות נוהג בשני הסימנים כאחד, בפסיון כמו במחיה, אותה רצועת בשר חי, במקומות שבראש שאין בהם שער.