נגעים, פרק י"ד, משנה ז. טהרתו של המצורע טעונה מערכת של פריטים: שתי ציפורים, עץ ארז, לשון של זהורית ואזוב. משנה זו פונה לשניים מהם ומגדירה מה כשר לשמש בהם: חתיכת עץ ארז והאזוב.
שיעוריו של עץ הארז
המשנה פותחת בלשון "מצות עץ ארז", כלומר הדין החל על הארז. לגבי אורכו היא קובעת "אורכו אמה", אמה מקצה לקצה. לגבי עוביו היא מציעה השוואה: "ועוביו כרביע כרע המיטה", רביע מעוביה של רגל המיטה. המשנה אינה משאירה לנו לחשב את השבר הזה בעצמנו, אלא מפרטת כיצד להגיע אליו: "אחד לשניים ושניים לארבעה", חוצים את הכרע פעם אחת ונעשית לשתיים, וחוצים את שתי אלה שוב ונעשות ארבע.
הרב מבאר שתיאור זה נוסח בבבל: לוקחים את רגל המיטה, חוצים אותה לשניים, ואז חוצים את החצי הזה שוב לשניים. התוצאה היא רביע מעובי הכרע המקורי. ולמה טרחה המשנה לפרט לנו את סדר החציות? כדי ללמד שכאן המצווה לצמצם, לפגוע בשיעור בדיוק. צריך שיהיה בדיוק רביע מעוביה של רגל מיטה, לא יותר ולא פחות.
איזה אזוב כשר
בפנותה לפריט השני, המשנה פותחת בלשון "מצות אזוב" וממשיכה בדרך של שלילה, ומונה את סוגי האזוב שאינם כשרים. נפסלים אזוב יון, הזן היווני; אזוב כוחלי, הכחול; אזוב רומי, הרומאי; ואזוב מדברי, הגדל במדבר. הרשימה נחתמת בכלל גורף: "ולא כל אזוב", ואין שום אזוב כשר, "שיש לו שם לווי", שנלווית לשמו תיבה נוספת.
ומהו שם לווי? שם המתלווה לשם הצמח וקושר אותו לדבר אחר, בדיוק כדוגמאות שהמשנה עצמה מביאה: אזוב יווני, אזוב כוחלי, אזוב רומי. הכלל מוכר מן הגמרא בסוכה בעניין הדס שוטה, הפסול ללולב מחמת סידור עליו. עצם שמו מכריז שאין הוא ההדס האמיתי. כך גם כאן: מכיוון שהצמח זקוק לתיבת תיאור הנספחת לשמו, אותה תיבה עצמה מעידה שאין זה האזוב הסתם שהתורה מדברת בו.
שאלה של מקום
התפארת ישראל מעורר קושי מעניין. הרמב"ם פוסק שאותם חלקים בטהרת המצורע שאין בהם קורבנות, החלקים שאפשר לקיימם מחוץ לבית המקדש, נוהגים אף בחוץ לארץ. אין זו מצווה התלויה בארץ, אלא חובה הרובצת על המצורע עצמו, בכל מקום שהוא שוכן בו.
אם כן, שואל התפארת ישראל, מה יהיה במצורע הגר ברומא? שם אין איש קורא לצמח המקומי "אזוב רומי", אלא פשוט אזוב. וכן הדבר במי שגר ביוון, ששם כולם קוראים לאזוב היווני אזוב סתם. האם השם המקומי יכריע? מסקנתו שאינו מכריע. המשנה מלמדת שאף על פי כן, הזנים שהיא מונה, אזוב יווני, כוחלי, רומי ומדברי, פסולים לעולם, גם במקומם שלהם.
מדוע השמיטה המשנה שיעורים אחדים
התפארת ישראל מקשה עוד: מדוע לא הזכירה המשנה את שיעורו של האזוב? ההלכה, כמו שהגמרא בנידה מלמדת, היא שאורכו טפח. ומדוע לא הזכירה המשנה את משקלה של לשון הזהורית, שהגמרא ביומא קובעת אותו כשקל של כסף?
תשובתו: כל שיעור שמשניותינו מונות הוא שיעור שנתקבל בסיני כמידה מדויקת, ולפיכך אין להפחית ממנו ואין להוסיף עליו. עוביו של הארז שייך לקטגוריה זו, ולכן המשנה מקפידה על רביע מדויק. האזוב ולשון של זהורית, לעומת זאת, שונים. בהם מותר להוסיף, שכן אין מסורת הקובעת את מידתם המדויקת. כל שנמסר הוא רק רצפה: אין האזוב פחות מטפח, ואין לשון הזהורית שוקלת פחות משקל. ומכיוון שאלו שיעורי מינימום ולא מידות מדויקות, אין המשנה מציגה אותם בין שיעוריה.
נמצא שמשנה זו נותנת לנו שני שיעורים בדיוק ובזהות: הארז חייב להיות מדוד בדיוק, והאזוב חייב להיות אזוב אמיתי, סתם ובלי תוספת, שלא נדבק לו שם שני.