נגעים, פרק י״ג, משנה ז. כל הפרק הזה עוסק בהלכות הטומאה היוצאת מבית מנוגע, בית שהכהן טימאו, וכאן מוסיפה המשנה מצב אחד נוסף: בניין אחר, או עץ, מיסך את עצמו למעלה מן הבית המנוגע ועושה עליו אוהל. אדם טהור הבא ועומד באותו מקום המוסך, ולעולם לא דרכה כף רגלו בתוך הבית המנוגע ולא נגע בו ביד, האם נשאר בטהרתו?
התמונה שמשרטטים המפרשים
נצייר לעצמנו את המעמד. בית קטן עומד במקומו, ומסביבו ומעליו בנו בניין שני גדול ממנו, עודף עליו באורך, ברוחב ובגובה, עד שהבית הקטן כולו נמצא בתוך הבית הגדול. אותו בית קטן פנימי הוא הבית המנוגע. עתה נכנס אדם לשטח השייך לבניין החיצון והוא עומד תחת קירויו, אבל לתוך הבית הקטן שבפנים אינו נכנס ובו אינו נוגע.
לשון המשנה היא "בית שמיסך", בית הפורש את עצמו למעלה, "על גבי בית המנוגע", מעל הבית שנפסק כמנוגע. והוא הדין, אומרת המשנה, "וכן אילן", עץ, שאף הוא "שמיסך" ופורש את עצמו על הבית המנוגע, מקצת נופו תלוי מעל הבית ומקצתו תלוי מחוצה לו, וענפיו עושים אוהל תחתיהם. באילן עומד האדם תחת אותו חלק מן הענפים שאינו מיסך על הבית, ונמצא שלא נכנס לשום בית שבעולם ואינו אלא עומד תחת סכך. בשני המקרים ההלכה השנויה היא "הנכנס לחיצון טהור", כל הבא לחלל החיצון נשאר בטהרתו, וזה נאמר בתור "דברי רבי אלעזר בן עזריה".
הסברא שביסוד דבריו
דעתו אינה ההלכה הפסוקה, כפי שהמשנה עצמה תודיע לנו בסוף דבריה, ומכל מקום היא צריכה ביאור, ותפארת ישראל נותנו. בכל דיני טומאה, ובטומאת מת בראש וראשונה, הדברים המקבלים טומאה מחמת שהם באוהל אחד עם מקור הטומאה הם מיטלטלין, חפצים הניטלים ממקומם. וכל דבר מחובר, נקבע בקרקע, יוצא מכלל זה. והנה בית מנוגע הוא עצמו היוצא מן הכלל, שכאן אנו פוגשים טומאה היוצאת מדבר המחובר לארץ, שהרי בית מטבע ברייתו אינו זז ממקומו.
מפני כך מעמיד רבי אלעזר בן עזריה את היוצא מן הכלל בגבולות עצמו. וכלשון תפארת ישראל בביאור שיטתו, אדם מקבל טומאה זו כשהוא נכנס בפועל לתוך הבית המנוגע, או כשהוא עומד בחוץ ומניח ידו על אחת מאבניו המנוגעות, שבבית מוסגר אף אבן שנגעו בה מבחוץ מטמאה. בשני אופנים אלו הטומאה פועלת אף על פי שמקורה מחובר לקרקע. אבל לאמור שבניין עומד לעצמו, שהוא טהור לגמרי מצד עצמו, בין בניין בין אילן, יחבר בין הבית המנוגע ובין האדם הטהור על ידי שהוא מיסך על שניהם, יותר ממה שהוא מוכן להודות. כל זמן שהבית המנוגע מחובר ונטוע בארץ, אין הוא מייחס לו כוח לשלח טומאה דרך אוהל לאדם שלא נכנס לתוכו, לא נגע בו, ועומד תחת קירוי אחר לגמרי.
הקושיא, וההלכה
עתה מביאה המשנה את החולק: "אמר רבי אלעזר", והוא דן משני קלים וחומרים. הראשון: "מה אם אבן אחת", אם אבן אחת בלבד, "ממנו", מבית זה, שהכניסוה לבית טהור או תחת אוהל, כבר "מטמא בביאה", מטמאה את כל הנמצא שם בעצם היותו באותו חלל, "הוא עצמו", הבית כולו, אינו פחות ממנה: וכי יאמרו עליו ש"לא יטמא בביאה"? והתבונן בהנחה המונחת בתוך דבריו: גדר ביאה אינו מצריך כניסה ממש לתוך בית, אלא עצם המצאותו של אדם תחת הסכך נחשבת כביאה לכל דבר.
וקל וחומר שני שלו: "ומה אם אבן אחת", אם אבן מנוגעת אחת שהיא עדיין קבועה בכותל הבית "מטמא כל אשר באהל", מטמאה כל מה שנמצא תחת אוהלה, אז "הבית כולו", הבית המנוגע כולו, בזמן "שהוא תחת בית אחר", שהוא נמצא תחת בניין שני, "לא כל שכן שיטמא כל מה שבתוכו של חיצון", כל שכן שיטמא את כל מה שבתוך הבניין החיצון. ופוסקת המשנה: "והלכה כרבי אליעזר", ההלכה כדברי החולק על רבי אלעזר בן עזריה, ונמצא שהנכנס לבית החיצון, או העומד תחת הענפים המיסכים, נטמא.
וראוי להעיר בעניין השמות. הרב סובר שהמקשה קושיות אלו הוא רבי אלעזר, ושמה שנכתב בסיפא "רבי אליעזר" אינו אלא טעות מדפיס. ואילו שינויי נוסחאות מביאים גירסאות שבהן השם רבי אליעזר מופיע גם בתוך גוף המשנה, והוא השואל אם בית המטמא על ידי אבן אחת שנתלשה ממנו לא יטמא מצד עצמו; ונראה שזו הייתה הגירסא שלפני הרב ולפני הכסף משנה. ומכל מקום אין ההלכה מוטלת בספק, ואף לא היסוד שעליו היא נשענת: לעניין טומאת בית מנוגע, עמידה תחת סכך המיסך עליו שקולה כנגד כניסה בפתחו.