נגעים, פרק י"ב, משנה ז'. הפרק שלנו עוסק בנגעי בתים, הצרעת הנראית בכותלי הבית, והמשנה הקודמת פתחה בתיאור סדר ראיית הבית: הבעל קורא לכהן, מפנים את הבית מכל מה שבתוכו, והכהן בא לראות. משנתנו ממשיכה באותו נושא ומלווה את הכהן בשלבי ההסגר, ובשעת הצורך בחליצת האבנים המנוגעות.
היכן עומד הכהן בשעה שהוא מסגיר
המשנה מפרטת היכן מותר לכהן לעמוד והיכן אסור לו בשעה שהוא מסגיר את הבית לשבעה ימים. "אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר": אינו חוזר לביתו שלו ומורה את ההסגר משם. "ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר": ואף אינו נשאר עומד בתוך הבית המנוגע ומסגיר מתוכו. "אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר": הוא עומד בפתח הבית שהנגע בתוכו, ומשם הוא מכריז על ההסגר.
כל זה נלמד מלשון התורה עצמה (ויקרא י"ד, ל"ח). נאמר "ויצא הכהן", הכהן יוצא; ונאמר שיציאתו היא "מן הבית"; והכתוב קובע עד היכן בדיוק, "אל פתח הבית", עד הפתח. ומשם, כשהוא עומד, "והסגיר את הבית שבעת ימים".
סוף השבוע הראשון
"ובא בסוף השבוע ורואה אם פשה." לאחר שבעת הימים חוזר הכהן ובודק אם פשה הנגע. (נגע הבתים, כנגע הבגדים, הוא ירקרק או אדמדם, ירוק עז או אדום עז, הנראה בכותל.)
אם פשה הנגע, התורה מורה מה נעשה בהמשך (ויקרא י"ד, מ'): "וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע". על פי הוראת הכהן חולצים מן הכותל את האבנים שהנגע בהן. חליצה כאן היא הוצאה במלוא מובן המילה, בדיוק כמו הלשון של חליצת נעל מן הרגל: האבנים יוצאות שלמות, ואין די בגרידת פניהן. וממשיך הכתוב: "והשליכו אותן", משליכים אותן, "אל מחוץ לעיר", מחוץ לתחום העיר, "אל מקום טמא", למקום המיוחד לטומאה. ומעירים המפרשים שאין הדין מוגבל לעיר מוקפת חומה שיש בה מעלת קדושה; יישוב קטן שאין חומה סביבו נוהג באותו סדר עצמו, ואף אבניו מוצאות ומושלכות אל מקום טמא.
החזרת האבנים והעפר
ממשיכה התורה: "ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים, ועפר אחר יקח וטח את הבית". מביאים אבנים אחרות וקובעים אותן במקום אלו שנחלצו, ומכיוון שהטיט שסביבן ניטל עמן, לוקחים גם עפר חדש וטחים את הבית מחדש.
ומכאן מוסיפה המשנה כמה הגבלות. "אינו נוטל אבנים מצד זה ומביא לצד זה": אין נוטלים אבנים מצד אחד של הבניין כדי למלא בהן את החלל שנשאר בצד אחר. "ולא עפר מצד זה ומביא לצד זה": וכך גם עפר שניטל מכותל אחד אין טחים בו כותל אחר. כל מה שמובא כתחליף צריך לבוא ממקום אחר. "ולא סיד מכל מקום": סיד, אותה אבן גיר שרופה שדרכם ללבן בה, פסול לכך לגמרי.
התוספות יום טוב מעיר על שתי המילים "מכל מקום". אין כוונתן "מכל מקום שהוא" אלא "משום מקום": מאף מקום כלל, כלומר שאין הדבר מותר כל עיקר. והוא מביא את המהר"ם, שמעיר שאף הכתוב משתמש בלשון "כל" במשמעות שוללת זו, ומתוך כך נפתחת קריאה נאה בלשון שאנו אומרים בתפילת ערבית בכל לילה: "ולא יעיר כל חמתו". האוזן שומעת בזה שאין הקב"ה מעורר את כל חמתו; ולפי הבנה זו הכוונה שאינו מעורר מחמתו כלל וכלל. הדברים מתהילים, פרק ע"ח.
ולעניין המספרים. "אינו מביא לו אחת תחת שתים": אם נחלצו שתי אבנים, אין אבן גדולה אחת עולה תמורתן. "ולא שתים תחת אחת": ואם נחלצה אחת בלבד, אין קובעים שתים במקומה. "אלא מביא שתים תחת שתים, תחת שלש, תחת ארבע": התמורה היא שתי אבנים, בין שנחלצו שתים, בין שלוש, בין ארבע.
"אוי לרשע, אוי לשכנו"
לאחר שלמדנו שהתורה חסה על ממונו של אדם, מראה עתה המשנה את צדו האחר של המטבע, המחיר שחטאו של אדם אחד גובה מן השכן שלידו. "מכאן אמרו: אוי לרשע, אוי לשכנו". אוי לרשע, ואוי לשכנו.
המדובר בכותל משותף, שני בתים בנויים זה בצד זה, וכותל אחד משמש את שניהם. אף שהנגע נראה רק בצדו של הבעל המנוגע, הכותל שלהם שניהם, ולפיכך שניהם נגררים אל ההפסד. "שניהם חולצים": שניהם יחד חולצים את האבנים. "שניהם קוצים": שניהם מקצים ומקלפים את פני הכותל שסביב. "שניהם מביאים את האבנים": שניהם נושאים בהוצאת האבנים החדשות.
"אבל הוא לבדו מביא את העפר." כאן נפטר השכן. בעל הבית המנוגע לבדו מביא את הטיט החדש, שנאמר "ועפר אחר יקח וטח את הבית", בלשון יחיד: הוא לוקח והוא טח. "ואין חברו מטפל עמו בטיחה": אין שכנו מסייע לו בטיחה. אחר כך סותמים את הכותל בטיט נקי, וממתינים לראות מה יתגלה בימים הבאים.
התמונה שמשנתנו משאירה בידינו מעוררת מחשבה. לשונו של האדם הביאה נגע על כותלו, אך הכותל מעולם לא היה שלו לבדו, ושכנו משלם עמו. אוי לרשע, אוי לשכנו.